מהם הכללים לפיהם אנחנו קובעים את יחסנו לבעלי חיים? היכן ניתן למצוא בהם עקביות, הגיון – ואף הגינות, והיכן – אם בכלל – אנו חוטאים חטא מוסרי?
רבים מקוראי שורות אלו יעידו על עצמם שהם אוהבים בעלי חיים. כתבה עיתונאית אודות התעללות בכלב ע"י נערי כת השטן תעורר בכולנו סלידה – ובחלקנו אף תחושת זעם וזעזוע. ברור לנו שאותו כלב הוא יצור חי בעל צרכים פיזיים וחברתיים-רגשיים. לתחושת הבטן האינטואיטיבית הזו חוברות עדויות מדעיות הנאספות באופן יומיומי על ידי אתולוגים, בדבר עולמם הרגשי העשיר של בעלי חיים.

ובכל זאת, בעיתונות הכלכלית, בצרכנות היומיומית שלנו, בכיתת הלימוד ובמאמרים האקדמיים – היחס אל בעלי החיים לרוב אינו כאל אינדיבידואלים בעלי צרכים ורגשות. במרבית המקרים היחס אל בעלי החיים הוא למעשה כאל אמצעי, כמשהו שתוחלתו היא בראש ובראשונה הבאת תועלת. כיצד הופכים בכל שנה מליוני יצורים חיים בישראל ל"ענף כלכלי", כך שמותר לכלוא אותם, להטיל בהם מומים בצורה שיטתית, להפריד עוללים ואימותיהם, ולהפטר מהם כאשר תפוקת הייצור יורדת? כיצד מאבדים מאות אלפים אחרים את צלמם, והופכים בעיני בני אדם לכלי מחקרי, למערכת ניסויי מתוחכמת במעבדה?

בתפיסתנו את בעלי החיים כמוצר, כאמצעי להפקת תועלת, אנחנו – הציבור – נותנים בפועל הסכמה שבשתיקה לכל הדברים האיומים שנעשים להם. אם יש מסר שברצוני שייחרט אצל כל מי שקורא את השורות הללו זהו המסר: כאשר בעלי החיים מהוים אמצעי – גם היחס אליהם הוא באופן בלתי נמנע – כאל אמצעי.
רגע להרהור הסטורי: אנשים רבים שנולדו אל תוך תרבות שכללה בתוכה שיעבוד של בני אדם לעבדות ועריכת ניסויים מדעיים בהם (מציאות שהתקיימה, לדוגמא, בחלק מארה"ב עד אמצע המאה ה-19) נכשלו לראות שמשהו לא בסדר בתמונה הזו. אלה היו "סידרי העולם" עליהם התחנך הדור הצעיר. על "סידרי עולם" אלה – הוא חינך בתורו את הדור שבא אחריו. כאשר כולם מסביב אומרים לך ש"כך הם פני הדברים וכך הם צריכים להיות, העולם מחולק לעליונים ונחותים, ואך סביר שמי שלמעלה דורך על מי שלמטה" – קשה מאוד להתווכח. כאשר החברה כולה מקדמת תפיסה מסויימת – קשה לבחון בעין ביקורתית עצמאית את המציאות ולשאול את שאלת השאלות:
האם המציאות מספקת את הדרישות שמציבים עקרונות ההגינות והצדק…?

ובכל זאת, משהו מאוד לא בסדר בתמונה הזו, שכן היחס לבעלי החיים ש"בשימושנו" הוא למעשה יחס של דיכויי, ניצול, אלימות ועוול. כמו במרבית צורות האפליה והדיכויי שידעה ההיסטוריה – גם הפעם הצד המדכא משתמש בהבדלים בינו ובין הצד המדוכא כדי לצייר תמונה מעוותת של "עליונות" מול "נחיתות", ולגזור מכך לגיטימציה לכאורה לפגיעה בחלש. גם הפעם מונצח הדיכויי באמצעות חינוך הדור הצעיר לערכים לפיהם ה"החזק מכתיב את הכללים, החזק אוכל את החלש", כשהפגיעה והדיכויי נתפסים כמשהו "טבעי", כאחד מ"סדרי העולם". לאחר שנים של מאבק, אנו מתייחסים לגנבה, שוד, רצח, ואונס – כהתנהגויות בלתי מקובלות – למרות שאלה דברים המצויים ב"טבע הפראי" באופן יומיומי. אנו נאבקים בפערים החברתיים, בשחיתות, בניצול ואפליה מיננית – בשם הצדק וההגינות. מדוע עדיין הנוחות וההרגל הם אליבי מספיק כדי לתרץ את העוול כלפי מישהו – פשוט משום שאינו בן אנוש?

"זו עמדתו של ארגון התזונאים האמריקאי וארגון התזונאים הקנדי, שתזונה צמחית המתוכננת באופן הולם היא שלמה, בריאה, ויעילה בטיפול – ובמניעה – של מחלות מסויימות" – כך נכתב בנייר העמדה שנסחו שני הארגונים הללו, המבוסס על למעלה מ-240 רפרנסים מהספרות המדעית. הברירה קיימת. הברירה נתונה. הכסף שמשלם צרכן עבור מוצר, הוא הכסף שמפרנס את תעשיית הסבל. אנא אל תקחו חלק בשעבוד בעלי החיים. עברו לתזונה צמחית. ההגינות לא מסתפקת בקצת פחות התעללות, קצת פחות ניצול, קצת פחות אלימות, או כלובים קצת יותר גדולים. ההגינות והצדק מסתפקים אך ורק – בכלובים ריקים.

המונח "זכויות בעלי-חיים" הפך בשנים האחרונות למונח רווח, כמעט מונח שבקונצנזוס. זוהי עובדה מוזרה בחברה שמורכבת ברובה מאוכלי בעלי-חיים, ואכן, למרות תפוצתו הגדלה של המונח, הוא משמש בעיקר כמילה נרדפת ל"צער בעלי-חיים", שהולך ויוצא מהאופנה הלשונית. חשוב להיזכר, לכן, מהו ההקשר שבו צמח מונח זה, ומהן השלכות הרעיון שלפיו לבעלי-חיים יש זכויות.

התנועה המודרנית לשחרור בעלי-החיים שואבת את עולם המונחים שלה – כמו גם את רעיונותיה – מתנועות לזכויות האדם. מכאן הבחירה במלים כגון "שחרור", "זכויות" או "abolition" (ביטול) – מונח שמקורו בתנועה לביטול העבדות, אשר אומץ על-ידי האגודות לביטול הוויוויסקציה (ניסויים בבעלי-חיים). הבחירה הלשונית מדגישה את המקום שהתנועה מבקשת לאמץ לעצמה: כתנועה אחות לתנועות לשחרור האישה, לזכויות השחורים, הילדים, הנכים, הלסביות וההומוסקסואלים ולצדק חברתי לקבוצות מקופחות באשר הן

"כל בעלי-החיים הם שווים" מכריזה כותרת הפרק הראשון בספרו של פיטר סינגר, "שחרור בעלי-החיים". הרעיון של שוויון זכויות הוא הרעיון היסודי של התנועה לזכויות האדם. שוויון זכויות אינו מניח זהות בתכונות. אדרבא, משמעות השוויון היא לאפשר לכל פרט לממש את אושרו האישי, על-פי נקודת הראות, הבחירה והזהות הייחודיים לו. כאשר אנו מדברים על שוויון זכויות, אנו מתכוונים לשוויון בחשיבות שאנו מעניקים לאינטרסים דומים של פרטים שונים. צבע, מגדר, ארץ מגורים, מוצא, אמונה, נטייה מינית, גיל, רמת אינטליגנציה? – כל אלו אינם בסיס לגיטימי לאפליה. שוויון זכויות אין משמעו זהות בזכויות: אבטלה מאונס תיתפס בעינינו כפגיעה בזכויותיו של מבוגר, בעוד שעבודת ילדים תיחשב בעינינו כפגיעה בזכויותיהם. זכויותיו של כל פרט נגזרות מצרכיו המיוחדים.

"הבחנות בין בני-אדם לבין בעלי-חיים על בסיס רמת האינטליגנציה, היכולת הלשונית או כשרים אחרים אינן יכולות אף הן להצדיק את האפליה. בתוך המין האנושי אנו פוסלים אבחנות אל כקובעות זכויות: לעולם, למשל, לא היינו סולחים לאיינשטיין אילו היה בוחר לאכול תינוקות מפגרים לארוחת הצהרים."

במקרים רבים תשפיע השייכות למין ביולוגי מסוים על היקף הזכויות של הפרט ועל תוכנן. כך, למשל, זכאים בני-אדם להשתתף בחיים הפוליטיים של בני מינם, על-ידי השתתפות בבחירות. לחולדות אין צורך כזה, אך הן זכאיות לחיות בתוך קבוצה חברתית של בנות מינן. (בניסויים פסיכולוגיים מסוימים גורמים לחולדות לטירוף, המתבטא בתוקפנות, על-ידי בידודן מחולדות אחרות למשך ימים ספורים.) לעתים קרובות מדי אנחנו מתייחסים רק לצרכים הפיזיים הבסיסיים של בעלי-חיים, כאילו אין הם יכולים לסבול אלא כאב גופני. אולם בעלי-חיים ממינים רבים, בדומה לבני-אדם, ניחנו בצרכים רגשיים וחברתיים. ייתכן, שקל יותר לספק את הצורך של חזירים למשחק ולגירויים סביבתיים מאשר לספק צורך מקביל אצל ילדים, אך הצורך עצמו והזכות שיסופק אינם שונים בחשיבותם

עיקרון השוויון מחייב אותנו להעניק משקל דומה גם לאינטרסים דומים של בעלי-חיים ממינים אחרים. קו התיחום בין המין הביולוגי Homo sapiens לבין מינים ביולוגיים אחרים הוא לא פחות שרירותי מבחינה מוסרית מקווי התיחום הביולוגיים בין גזעים שונים של בני-אדם. הבחנות בין בני-אדם לבין בעלי-חיים על בסיס רמת האינטליגנציה, היכולת הלשונית או כשרים אחרים אינן יכולות אף הן להצדיק את האפליה. בתוך המין האנושי אנו פוסלים אבחנות אלו כקובעות זכויות: לעולם, למשל, לא היינו סולחים לאיינשטיין אילו היה בוחר לאכול תינוקות מפגרים לארוחת הצהרים (הוא, אגב, בחר להיות צמחוני, ולא לאכול גם את ילדיהם של בני מינים אחרים). יתרה מזאת, הבחנות אלו אינן חופפות לקו התיחום שבין המין האנושי למינים אחרים. התבונה של דולפינים, שימפנזים, חזירים וחתולים, למשל, הן לא פעם גבוהות מאלו של תינוקות, פגועי מוח או מפגרים. אילו הצדקנו ניסויים מכאיבים בבעלי-חיים אלו בשל מנת-המשכל הנמוכה שלהם, קל וחומר שהיה עלינו להצדיק ניסויים דומים בתינוקות או בבני-אדם פגועים. תוצאה זו, כמובן, לא תהיה מקובלת על איש

הגבלת ההתחשבות המוסרית שלנו לבני עם אחד, למין ביולוגי אחד או לבעלי תכונות טרומיות כאלו או אחרות היא, אם כן, שרירותית. אם עניינו של המוסר הוא במניעת כפייה וסבל, הרי שציוויי המוסר תקפים ביחס לכל יצור העלול לסבול או להיות מדוכא. בעלי-החיים האחרים עשויים להיות שונים מאתנו במובנים רבים, אבל כאבם אינו שונה משלנו וסבלם אינו שונה משלנו. חובתנו המוסרית היא שלא לגרום להם כאב וסבל, ממש כשם שזוהי חובתנו המוסרית כלפי בני-אדם אחרים

התנועה לזכויות בעלי-חיים רואה את הפגיעה בבעלי-חיים מלבד האדם כסוג של אפליה גזענית. בני-האדם פוגעים בבני מינים אחרים משום שהם נגועים בסוגנות (ספישיסיזם) – אידיאולוגיה המעדיפה את בני מינך על בני מינים אחרים. האדם הסוגני מעניק עדיפות לאינטרסים של בני-אדם, ממש כשם שהלבן הגזען מעניק עדיפות לאינטרסים של בני גזעו. הבנה זו של הבסיס האידיאולוגי של הפגיעה בבעלי-חיים חסרה במונחים כגון "צער בעלי-חיים" או "מניעת התעללות". בדומה לכך, חסר במונחים אלו המטען הקיים במונח "זכויות". תביעת זכויות אינה דומה לבקשת רחמים. לזכויות יש מעמד מיוחס במערכת השיקולים שלנו. מעמדן המיוחד של זכויות האדם (ובעלי-החיים האחרים) נובע מהחשיבות העליונה המוענקת לכל פרט ופרט

"בעצם הבחירה להיפטר מאכילת בשר יכולה כל אחת מאתנו להציל כ-4,000 בעלי-חיים, לפי חישוב הצריכה הממוצע בחייו של אדם בישראל. להישגים אלו יש משמעות אדירה כשמדברים במושגים של "זכויות בעלי-חיים", שכן אחת המשמעויות של המונח זכויות היא שכל פרט חשוב, וכי מי שמציל נפש אחת- כאילו הציל עולם מלא"

כל יצור הניחן ברצון וביכולת לסבול ולהיות מאושר הוא ישות סובייקטיבית חד-פעמית, עולם שלם. צירוף מתמטי של סבל ותועלת של פרטים שונים הוא מופרך ואף מסוכן. לכן לא נרשה, בשם שום אינטרס כללי, לפגוע בזכויות היסודיות של אף פרט. לא היינו מסכימים לפגיעה כזו בזכויותינו, ואיננו רשאים לכפות אותה על הזולת. כאשר אנו טוענים שלבעלי-חיים יש זכויות שוות (ולא לטעון כך, משמעו לחטוא באפליה סוגנית), משמעות הדבר שאיננו רשאים להקריב את זכויותיהם למען צרכים אנושיים. רק בהתנגשות חזיתית בין זכויותיו של פרט מסוים לבין זכויות יסודיות יותר של פרט אחר, עשויות זכויותיו של הראשון לסגת מפני אלו של משנהו

מתן משקל ממשי לזכויות בעלי-חיים, משמעו שינוי מרחיק לכת (אבל אפשרי בהחלט) באורחות חיינו. לא ניתן לדבר ברצינות על זכויות בעלי-חיים בעודנו לועסים את גופותיהם המרקיבים של אפרוחים, שלא ראו מעולם את אמם וגודלו בצפיפות באסמים אפלוליים. מתן משקל ממשי לזכויות בעלי-חיים משמעו גם חיסולן של תופעות רחבות היקף, כגון ניסויים בבעלי-חיים, ציד, הרג בעלי-חיים לשם השגת פרוותם, שימוש בבעלי-חיים לבידור (בקרקסים, בגני-חיות, במופעי רודאו, בסרטי קולנוע וכד') ועוד

העולם שבו אנו חיים הוא עולם ספישיסיסטי, ממש כשם שהוא עדיין ספוג בשוביניזם גברי, בגזענות, ובאינספור סוגים אחרים של אפליה וניצול. מקורות הניצול של בני-אדם ומקורות הפגיעה בבעלי-חיים הם דומים, וגם בשיטות הפגיעה קיים דמיון. בדרך-כלל עומד מאחורי הפגיעה הדחף לרווחים כספיים. המרוויחים הגדולים מהניצול הם, על-פי רוב, שכבה צרה של בני-אדם, שבריר מאוכלוסיית כדור-הארץ, שהם ברובם מארצות המערב, בני הגזע הלבן, ובני המין הגברי. מנגד לכך, כמעט שאין אדם שאינו מעורב בניצול, בדרך-כלל כצרכן של מוצרים שייצורם כרוך בניצול אכזרי, ושאינם נחוצים לנו באמת (אדרבא, לרוב יש בהם כדי להזיק). המאבק לזכויות בעלי-חיים הוא חלק ממאבק חברתי כולל לעולם צודק וטוב יותר: לא רק מבחינה אידיאולוגית, אלא גם ברמה המעשית ביותר. תעשיית הבשר, למשל, מבזבזת את משאבי כדור-הארץ על מנת לספק את התזונה עתירת הבשר של תושבי צפון אמריקה, על חשבון מדינות העולם השלישי, אשר מבראות את יערותיהן ומגדלות עדרי בקר במקום לייצר מזון לתושביהן. הניסויים בבעלי-חיים מספקים פרנסה לשכבה מבוססת של עובדי מחקר, בעוד שהרפואה הציבורית מוזנחת. בעלי-חיים ובני-אדם כאחד מאבדים את ערכם העצמי, ונמדדים אך ורק על-פי ערך שוק כלכלי – לפי מידת התועלת שיוכלו להפיק מהם תאגידי הענק של הכלכלה הגלובלית.

בעלי-החיים הם הקבוצה המדוכאת הגדולה ביותר על פני כדור-הארץ, וזו שהדיכוי שלה מגיע לדרגות הקיצוניות ביותר של אכזריות. המאבק למענם הוא חלק ממאבק רחב יותר למען צדק חברתי. הסתכלות כזו עלולה להיות מייאשת: העוול גדול כל-כך, הכוחות שעומדים מאחוריו חזקים כל-כך, ותיקון גמור של העוול נראה מעבר להישג ידינו. אך זו גם הסתכלות שמעוררת תקווה. העבדות אמנם טרם פסה מהעולם, אולם היא בוטלה כמעט בכל המדינות. החיים בדרום-אפריקה רחוקים ממצב אופטימלי, אולם האפרטהייד חוסל. עבודת ילדים עודנה רווחת בעולם השלישי, אבל היא מוגרה כמעט לגמרי במערב אירופה. שחורים בדרום ארצות-הברית יכולים להירשם להצבעה מבלי לחשוש לחייהם, ונשים זוכות לניידות חברתית שלא זכו לה בעבר. שינויים אלו לא קרו מעצמם. הם הושגו במאמצים של דורות, ובקורבנות רבים. סביר להניח, שלא נראה בחיינו את האנושות עוברת כולה לצמחונות. אולם עם מאמץ ראוי ואורך נשימה מספיק נוכל להביא לחיסול תעשיית פיטום האווזים, לביטול לולי הסוללה, לצמצום הניסויים בבעלי-חיים ולפשיטת-רגל של תעשיית הפרוות. בעצם הבחירה להיפטר מאכילת בשר יכולה כל אחת מאתנו להציל כ-4,000 בעלי-חיים, לפי חישוב הצריכה הממוצע בחייו של אדם בישראל. להישגים אלו יש משמעות אדירה כשמדברים במושגים של "זכויות בעלי-חיים", שכן אחת המשמעויות של המונח זכויות היא שכל פרט חשוב, וכי מי שמציל נפש אחת- כאילו הציל עולם מלא.

כשנחשפים מראות של התעללות בכלב או חתול לעינינו, אנחנו מגיבים בזעם ובתדהמה: "איך אדם יכול להתעלל כך ולהרוג יצור מסכן? כמה רע צריך להיות אדם כדי למנוע מיצור חסר אונים כמו חתול או כלב זכות בסיסית לחיים חופשיים ונטולי כאב?" במבט ענייני, אין מנוס מלשאול את השאלה: מה ההבדל בין חתול, כלב, פרה, תרנגולת, סוס או כל חיה אחרת במשקים המתועשים? האם לתרנגולת מערכת חישה שונה אשר גורמת לכך שתסבול פחות מחתול? האם עגל שואף פחות מכלב לחיות חופשי יחד עם בני מינו, ולהיות עם אמא שלו?

קל לנו להפנות מבט, ולהתעלם מסבלם של בעלי החיים חסרי השמות והפנים שבמשקים. הם רחוקים מן העין, ורחוקים מן הלב. מעולם לא נדרשנו להסתכל להם בעיניים. המגע היחיד שיש לנו איתם הוא כשחלקי גופם מתובלים או מצופים פרורי לחם. אך הצדק כלפי מישהו, וההתחשבות בצרכים שלו – לא צריכים להיות מושפעים מעד כמה אנו "אוהבים" או "מכירים" אותו!

עגלים, כמו כל הגורים, זקוקים לחום ואהבה. הם זקוקים לאימם, ולמשחק וקשר עם גורים נוספים. בתעשיות הבשר והחלב, כאשר הן מופרדים מאימם רגעים בודדים לאחר לידתם – הם סובלים לא פחות מגור כלבים נטוש שזרוק לבד וחסר אונים ברחוב. הכליאה, הבידוד, ומניעת הצרכים החברתיים שלהם; הסירוס האלים, צריבת המספר, ועיכול הקרניים באמצעות חומר מעכל; כל אלה מצטרפים לרשימה ארוכה של פרוצדורות סטנדרטיות של חקלאות משק החי, המהוות מסכת התעללות מלידה ועד מוות.
תרנגולות הן חיות סקרניות ואנרגטיות – והחל מהזריחה ועד לשקיעה הן יעביר ואת זמנן בחקר סביבתן, יצירת קשרים חברתיים, בהתפלשות בחול ובשלוליות, או התנדנדות על ענפי עצים נמוכים. הן אוהבות לנמנם בשמש בבקרים חורפיים ולנוח בצל בצהריי הקיץ. תרנגולות חיות בלהקות ולרוב יוצרות קשרים אישיים וארוכי תווך. אין שתי תרנגולות זהות. יש ביישניות ויש מנהיגות/ נועזות, יש מתבודדות ויש שכל הזמן נראות בסביבת חברותיהן.
אבל אנחנו – מעולם לא נראה את הדברים הללו. אנחנו מתייחסים אל בעלי החיים במשקים כחפצים, כאל מכונות לייצור בשר, חלב או ביצים.
עובדתית, רוב האנשים בחברה היום נותנים יד להתעללות אכזרית בבעלי חיים. אובייקטיבית, ההתעללות בבעלי החיים במשקים היא קשה יותר ונעשית בקנה מידה גדול בהרבה מאשר התעללות מזדמנת בכלבים ובחתולים. את המוטיבציה להתעללות הזו מספק הצרכן, שמשלם עבור גוויותיהם של בעלי החיים. הצרכן מממן, מספק ביקוש למוצר – והתעשייה להוטה לספק עוד ועוד ממנו. לבעלי החיים, למותר לציין, אין זה משנה כקליפת השום האם ההתעללות שהם עוברים היא ממניעים סדיסטיים, או ממניעים כלכליים.
אם הייתה ניתנת לכם הזדמנות לשחרר את הכלבים החתולים ושאר חיות הבית מהתופת אותה הם עוברים במזרח הרחוק, בוודאי הייתם עושים זאת. מדוע שלא תעשו זאת עבור מיליארדי בעלי החיים הסובלים במשקים המתועשים?

עלינו כחברה וכפרטים להחליט האם אנחנו תומכים או מתנגדים לרצח. מי שמתנגד לרצח, לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו, ובזמן שהוא מלטף בעל חיים אחד – לענות ולרצוח אחר. וכן, גם לשלם למישהו עבור רצח – זה רצח…

לבעלי החיים הלא-אנושיים, שבני-אדם אוכלים, מבצעים עליהם ניסויים מדעיים, צדים, לוכדים ומנצלים בדרכים שונות, יש חיים משל עצמם, חיים אשר חשובים להם בנפרד מהתועלת שלהם עבורנו. הם לא רק קיימים בעולם, הם גם מודעים לו, וגם למה שקורה להם. ומה שקורה להם הוא משמעותי עבורם. לכל אחד מהם יש חיים אשר מתפתחים באופן אישי לטוב או לרע.
חיים אלה כוללים מגוון של צרכים ביולוגיים, אישיים וחברתיים. מילוי הצרכים הללו מהווה מקור להנאה, מניעתם או שיבושם – מקור לכאב. במובנים מהותיים אלו, בעלי החיים הלא-אנושיים שנמצאים במעבדות ובמשקים, למשל, הם כמו בני-אדם. וכיוון שכך, כללי האתיקה ביחס שלנו אליהם, וביחס שלנו אחד כלפי השני, חייבים להכיר באותם עקרונות מוסר בסיסיים.

ברמתם העמוקה ביותר, כללי האתיקה האנושיים מבוססים על ערכו הבלתי-תלוי של הפרט: ערכו המוסרי של כל אדם לא נמדד במידת היעילות של אותו אדם בקידום האינטרסים של אנשים אחרים. להתייחס אל בני-אדם בדרכים שלא מכבדות את ערכם הבלתי-תלוי זה להפר את הרובד הכי בסיסי של זכויות אדם: הזכות לכבוד.
כל מה שהפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים דורשת זה שנחשוב בהיגיון. מפני שמכל טיעון המסביר באופן מתקבל על הדעת את ערכם הבלתי-תלוי של בני-אדם, משתמע שבעלי-חיים לא-אנושיים אוחזים באותו ערך, ואוחזים בו באופן שווה. ושמכל טיעון המסביר באופן מתקבל על הדעת את הזכות של בני-אדם לכבוד, משתמע שגם בעלי-חיים לא-אנושיים אוחזים באותה זכות, ואוחזים בה באופן שווה.
לכן, זו אמת שנשים לא קיימות בשביל לשרת גברים, שחורים בשביל לשרת לבנים, העני לשרת את העשיר, או שהחלש לשרת את החזק. הפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים, לא רק שמקבלת את האמיתות הללו, אלא היא אף מתעקשת עליהן ומצדיקה אותן.
אך הפילוסופיה הזו הולכת רחוק יותר. בהתעקשותה על הערך הבלתי-תלוי של בעלי-חיים לא-אנושיים והצדקתו, היא נותנת הסברים אינפורמטיביים מבחינה מדעית ולא משוחדים מבחינה מוסרית על-מנת לדחות את הקביעה שבעלי החיים האלה קיימים כדי לשרת אותנו.
ברגע שמכירים באמת הזו, קל להבין מדוע הפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים הינה בלתי-מתפשרת במענה שלה לכל אחד ואחד מן העוולות שעל בעלי-חיים לא-אנושיים לסבול.
אלו לא כלובים גדולים יותר, נקיים יותר, שהצדק דורש במקרה של שימוש בבעלי-חיים לצורך מחקר, למשל, אלא כלובים ריקים; לא משקים "מסורתיים", אלא חיסול טוטאלי של כל מסחר בבשר של חיות מתות; לא ציד ומלכודות "הומאניים יותר", אלא הכחדה טוטאלית של המנהגים הברבריים האלה.
מפני שכאשר אי-צדק הוא מוחלט, על אדם להתנגד לו באופן מוחלט. לא הייתה זו עבדות "מתוקנת" שהצדק דרש, לא העסקת ילדים "מתוקנת", לא דיכוי נשים "מתוקן". בכל המקרים הללו, ביטול טוטאלי היה הפתרון המוסרי היחיד. להסדיר אי-צדק בחוק זה להאריך אי-צדק.
הפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים דורשת את אותו פתרון – ביטול טוטאלי – כמענה לניצול הלא צודק של בעלי-חיים לא-אנושיים. אלו לא הפרטים של הניצול הלא צודק שצריכים להשתנות. זה הניצול הלא צודק עצמו שחייב להסתיים, בין אם זה בחווה, במעבדה או בשטחי הבר, למשל. הפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים דורשת שום דבר מעבר לזה, אך גם לא תסתפק בשום דבר פחות מזה.

סיבות לזכויות בעלי-חיים וההסברים שלהם

הפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים רציונאלית
זה לא רציונאלי להפלות באופן שרירותי. ואפליה כנגד בעלי-חיים לא אנושיים היא שרירותית. זה לא צודק להתייחס אל בני-אדם חלשים יותר, במיוחד אל אלו הלוקים בפיגור שכלי, כאל "חפצים" או "משאבים הניתנים לחידוש" או "מודלים מחקריים" או "סחורה". לכן, זה לא יכול להיות רציונאלי להתייחס אל בעלי-חיים לא-אנושיים כאילו היו הם "חפצים", "מודלים מחקריים" וכדומה במידה והפסיכולוגיה שלהם היא עשירה לפחות, אם לא יותר, משל בני האדם האלה. לחשוב אחרת, זה לא רציונאלי.

"לתאר חיה כמערכת פיזיו-כימית עם מורכבות קיצונית, זה בלי ספק מדויק לחלוטין, רק שזה מחמיץ את עניין ה'חיות' שבחיה."
ארנסט פרידריך שומאכר

הפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים מדעית
הפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים רוחשת כבוד למדע המצוין שיש לנו באופן כללי, ולביולוגיה המתקדמת במיוחד. האחרונה מלמדת, אם להשתמש במילותיו של דארווין, שבני-אדם נבדלים מבעלי-חיים לא-אנושיים רבים "במידה, לא בטיפוס". באשר להיכן יש למתוח את הגבול, זה ברור שבעלי החיים אשר משתמשים בהם במעבדות, מגודלים למאכל, ניצודים להנאה או נלכדים לשם רווח, למשל, שייכים למשפחה הפיסיולוגית שלנו. זוהי לא פנטזיה, זוהי עובדה, שמוכחת על-יד המדע המצוין שיש לנו.

"אין הבדל מהותי בין בני-אנוש ויונקים 'גבוהים' מבחינת כושר מנטאלי."
צ'ארלס דארווין

הפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים נטולת דעות קדומות
גזענים הם אנשים החושבים שבני גזעם נעלים על בני גזע אחר רק משום שהראשונים שייכים לגזע ("העליון") שלהם. סקסיסטים הם אנשים החושבים שבני מינם נעלים על בני המין האחר רק משום שהראשונים שייכים למין ("העליון") שלהם. גם גזענות וגם סקסיזם הם פרדיגמות של צרות אופק שלא מוסרי לתמוך בהן. לא קיים גזע או מין "עליון". הבדלי גזע ומין הם הבדלים ביולוגיים, לא מוסריים.
הדבר נכון באותה מידה בנוגע לסוגנות [סוגנות היא ההשקפה שבני המין של ההומו-ספיאנס (המין האנושי) נעלים על שאר המינים הביולוגיים רק משום שהם שייכים למין ביולוגי ("עליון") מסוים] מפני ששום מין ביולוגי אינו "עליון". לחשוב אחרת, זה להיות בעל דעות קדומות, לא פחות מאשר אנשים גזענים או סקסיסטים.

"אם אתה יכול להצדיק הרג לשם אכילת בשר, אתה יכול להצדיק את התנאים בגטו. אני לא מסוגל להצדיק אף אחד מהם."
דיק גרגורי

הפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים צודקת
צדק הוא העיקרון הרם ביותר של אתיקה. אל לנו לבצע או להרשות אי-צדק כדי להשיג תועלת אפשרית, להפר את זכויות המיעוט כדי שהרבים החזקים יצאו מורווחים. העבדות הרשתה זאת. העסקת ילדים מרשה זאת. רוב הדוגמאות של אי-צדק חברתי מרשות זאת. אבל לא הפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים, שהעיקרון הרם ביותר שלה הוא זה של הצדק: לאף אחד אין את הזכות להשיג רווח על-ידי הפרת זכויותיו של האחר, בין אם ה"אחר" הוא בן-אנוש ובין אם הוא בעל-חיים לא-אנושי.

"הסיבה להתערבות משפטית לטובת ילדים חלה במידה לא פחות חזקה במקרה של עבדים חסרי מזל אלה – בעלי החיים (הלא אנושיים)."
ג'ון סטיוארט מיל

הפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים רחומה
חיים אנושיים מלאים ושלמים דורשים תחושות של אמפתיה וסימפתיה – במילה אחת, חמלה – עבור קורבנות אי הצדק – בין אם הקורבנות הם בני-אדם או בעלי-חיים לא-אנושיים. הפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים קוראת למידה טובה של חמלה, וקבלתה מטפחת את הצמיחה של תכונה זו. הפילוסופיה הזו היא, במילותיו של לינקולן, "הדרך של בן-אדם שלם."

"הפעלת חמלה היא אולי האפשרות המרהיבה שעשויה להגן על כוכבנו הצפוף והמזוהם…"
ויקטוריה מורן

הפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים אינה אנוכית
הפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים דורשת מחויבות לעזור לאלו אשר חלשים ופגיעים – אלו, בין אם הם בני-אדם או בעלי-חיים לא-אנושיים, החסרים את היכולת להגן על או לדבר בשם עצמם, ואשר זקוקים להגנה מפני תאוות בצע וחוסר רגישות אנושיים. הפילוסופיה הזו דורשת מחויבות זו, לא מפני שיהיה זה לטובתנו האישית לתת אותה, אלא מפני שנכון לעשות זאת. לכן, הפילוסופיה הזו קוראת לעזרה לא אנוכית, וקבלתה מטפחת את הצמיחה של תכונה זו.

"אנו זקוקים לפילוסופיה מוסרית בה רעיון האהבה, אשר היום מוזכר על-ידי פילוסופים לעתים כה נדירות, שוב יוכל להיות מרכזי."
אייריס מרדוק

הפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים מספקת באופן אינדיבידואלי
כל המסורות הגדולות באתיקה, גם החילונית וגם הדתית, מדגישות את החשיבות של ארבעה דברים: ידע, צדק, חמלה ואוטונומיה. הפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים לא יוצאת דופן מבחינה זו. הפילוסופיה הזו מלמדת שבחירותינו צריכות להתבסס על ידע, צריכות להביע חמלה וצדק, וצריכות להיעשות באופן חופשי. זה לא פשוט להשיג תכונות אלו, או לשלוט בנטייה האנושית לחמדנות ואדישות, אך חיים אנושיים שלמים (whole) אינם אפשריים בלעדיהם. הפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים קוראת להגשמה אישית של האינדיבידואל, וקבלתה מטפחת את הצמיחה של תכונה זו.

"אנושיות אינה פקודה עמומה מבחוץ, אלא דחף הפועם מבפנים; לא הקרבה עצמית, אלא הגשמה עצמית."
הנרי סולט

הפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים מתקדמת מבחינה חברתית
המכשול הגדול ביותר לשגשוג החברה האנושית הוא הניצול של בעלי-חיים לא-אנושיים בידי האדם. זה נכון במקרה של דיאטות המזיקות לבריאות, של ההסתמכות העיוורת אחר "המודל החייתי" במדע, ושל צורות רבות אחרות בהן מתקיים ניצול בעלי-חיים. וזה לא פחות נכון כאשר מדובר למשל בחינוך ובפרסום, מה שעוזר להקהות את נפש האדם לדרישות של הגיון, הגינות, חמלה וצדק. בכל הצורות האלה (ועוד), אומות נשארות עמוק מאחור כיוון שהם נכשלות לשרת את טובתם האמיתית של אזרחיהם.

"גדולתה של אומה וקדמתה המוסרית נמדדות ביחסה לבעלי החיים."
מהטמה גאנדי

הפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים נבונה מן ההיבט הסביבתי
הגורם העיקרי להתדרדרות הסביבתית, כולל אפקט החממה, זיהום מים והאובדן הן של קרקעות ראויות לעיבוד והן של קרקע עילית, למשל, ניתן לאיתור בניצול בעלי החיים. תבנית זו קיימת לאורך מגוון הבעיות הרחב בתחום הסביבתי, החל מגשם חומצי והשלכת פסולת רעילה לים ועד זיהום האוויר והרס הסביבה הטבעית. בכל המקרים הללו, לפעול על-מנת להגן על החיות המושפעות מהדבר (שאחרי הכל, הן הראשונות לסבול ולמות מהמפגעים הסביבתיים האלה), זה לפעול על-מנת להגן על כדור הארץ.

"כל עוד לא נבסס יחס של קרבה בין המינים הביולוגיים שלנו לבין חברינו בני התמותה החולקים איתנו את השמש והצל של החיים על הכוכב מלא הייסורים הזה, אין תקווה למינים אחרים, אין תקווה לסביבה ואין תקווה לעצמנו."
ג'ון ויין טייסון

הפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים שוחרת שלום

"אם, באמצעות נס כלשהו שיקרה במהלך כל המאבק שלנו, לא תתחולל שואה גרעינית על כדור הארץ, רק צדק לכל יצור חי יציל את המין האנושי."
אליס ווקר

סיבות נגד זכויות בעלי-חיים והתשובות אליהם

אתם משווים בין בעלי-חיים לבני-אדם כאשר, למעשה, בני-אדם ובעלי-חיים נבדלים לאין שיעור.
אנחנו לא אומרים שבני-אדם ובעלי-חיים לא אנושיים שווים בכל מובן. אנחנו לא אומרים למשל שכלבים וחתולים יכולים לפתור בעיות מתמטיות, או שחזירים ופרות נהנים משירה. מה שאנחנו כן אומרים הוא שכמו בני-אדם, בעלי-חיים לא-אנושיים רבים הם ישויות פסיכולוגיות החוות את החיים באופן עצמאי. במובן זה, אנחנו והם אותו הדבר. לכן במובן זה, למרות ההבדלים הרבים בינינו, אנחנו והם שווים.

"כל הטענות להוכחת עליונות האדם אינן יכולות לשנות עובדה אחת ברורה: בסבל, כל בעלי החיים שווים."
פיטר סינגר

אתם אומרים שלכל אדם ולכל בעל-חיים לא-אנושי יש את אותן זכויות, שזהו דבר מגוחך. תרנגולות לא יכולות להצביע, וגם לחזירים לא יכולה להיות הזכות להשכלה גבוהה.
אנחנו לא אומרים שלבני-אדם ולבעלי-חיים לא-אנושיים יש תמיד את אותן זכויות. אפילו לא לכל בני האדם יש את אותן זכויות. לאנשים עם פיגור שכלי חמור, למשל, אין את הזכות להשכלה גבוהה. מה שאנחנו כן אומרים הוא שאנשים אלו ואנשים אחרים חולקים זכות מוסרית בסיסית עם בעלי-חיים לא-אנושיים – דהיינו, הזכות לכבוד.

"גורלה של כל אמת להיות מושא ללעג כאשר מהללים אותה בפעם הראשונה."
אלברט שוויצר

אם לבעלי-חיים יש זכויות, אז גם לצמחים, שזהו דבר מגוחך.
רבים מבעלי החיים הם כמונו: יש להם נפש משל עצמם. לכן, כמונו, לבעלי-חיים אלו יש את הזכות לכבוד. מצד שני, אין לנו שום סיבה, ובטח שלא אחת מדעית, להאמין שלגזרים ולעגבניות יש פסיכולוגיה. כמו כל שאר הירקות, גזרים ועגבניות הם חסרים כל דבר הדומה למוח או למערכת עצבים מרכזית. כיוון שהם לוקים במובנים אלו, אין שום סיבה לחשוב על ירקות כעל ישויות פסיכולוגיות עם יכולת לחוות הנאה או כאב. אלו הן הסיבות המאפשרות לאדם לאשר באופן רציונאלי זכויות במקרה של בעלי-חיים ולדחות אותן במקרה של ירקות.

"הטיעון לזכויות בעלי-חיים תלוי ביכולת החישה."
אנדרו לינזי

היכן אתם מותחים את הגבול? אם ליונקי-על ומכרסמים יש זכויות, אז גם לחיידקים ופטריות יש, דבר שהוא מגוחך.
לעתים תכופות לא קל לדעת היכן בדיוק "למתוח את הגבול". למשל, אנחנו לא יכולים לומר בדיוק באיזה גיל אדם חייב להיות בשביל להיות זקן, או באיזה גובה אדם חייב להיות בשביל להיות גבוה. לעומת זאת, אנחנו כן יכולים לומר, בוודאות, שאדם בן שמונים ושמונה הוא זקן, ושאדם אחר שגובהו שני מטרים ועשרה ס"מ הוא גבוה. באותה מידה, אנחנו לא יכולים לומר היכן בדיוק יש למתוח את הגבול כאשר מדובר באותם בעלי-חיים בעלי פסיכולוגיה. אולם אנחנו כן יכולים לומר, בוודאות מוחלטת, שלא משנה היכן אדם מותח את הקו על-בסיס מדעי, יונקי-על ומכרסמים הם בצד אחד שלו (הצד הפסיכולוגי), בעוד חיידקים ופטריות בצדו השני – מה שלא אומר שמותר לנו לחסל אותם ללא מחשבה.

"ביחסים של בני-אדם עם בעלי-חיים, עם פרחים, עם כל צורות הבריאה, קיים מוסר שלם וגדול שעד כה כמעט ולא נראה."
ויקטור הוגו

בעלי-חיים לא מכבדים את הזכויות שלנו. לכן, גם לבני-אדם אין מחויבות לכבד את הזכויות שלהם.
קיימים הרבה מצבים בהם אינדיבידואל בעל זכויות לא מסוגל לכבד זכויות של אחרים. הדבר נכון לתינוקות, ילדים צעירים, ובני-אדם החולים או חלשים בנפשם. במקרה שלהם, אנחנו לא אומרים שזה בסדר גמור להתייחס אליהם בחוסר כבוד בגלל שהם לא מכבדים את הזכויות שלנו. להפך, אנחנו מכירים בכך שמחובתנו להתייחס אליהם בכבוד, למרות שלהם אין חובה להתייחס אלינו באותה דרך.
מה שנכון למקרים בהם מעורבים תינוקות, ילדים ושאר בני האדם שצוינו, אינו פחות נכון במקרים בהם מעורבים בעלי-חיים לא-אנושיים, בהנחה שלבעלי החיים האלו אין חובה לכבד את הזכויות שלנו. אולם הדבר לא מוחק אם מצמצם את חובתנו לכבד את שלהם.

"יבוא היום בו אנשים כמוני יתייחסו לרצח של בעלי-חיים (לא אנושיים) כפי שהם היום מתייחסים לרציחתם של בני-אדם."
ליאונרדו דה-וינצ'י

אלוהים העניק לבני האדם ריבונות על בעלי-חיים לא-אנושיים. זו הסיבה שבאפשרותנו לעשות להם כרצוננו, כולל לאכול אותם.
לא כל הדתות מציגות את בני האדם כבעלי "ריבונות" על בעלי-חיים לא-אנושיים, ואפילו באלה שכן, הרעיון של "ריבונות" צריך להתפרש כאפוטרופסות לא-אנוכית, לא כסמכות אנוכית. על בני-אדם לאהוב את כל הבריאה כפי שאלוהים אהב כשברא אותה. אם היינו אוהבים את בעלי החיים היום באופן שבו בני האדם אהבו אותם בגן-עדן, לא היינו אוכלים אותם. אלו המכבדים את הזכויות של בעלי החיים, מתחילים במסע חזרה אל עדן – מסע אל עבר אהבה הולמת לבריאת האלוהים.

"ויאמר אלוהים, הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ , זורע זרע: לכם יהיה לאוכלה."
בראשית א, 29

רק לבני-אדם יש נשמות נצחיות. זה נותן לנו את הזכות להתייחס לבעלי-חיים לא-אנושיים כרצוננו.
דתות רבות מלמדות שלכל בעלי החיים, לא רק לבני-אדם, יש נשמות נצחיות. אולם, גם אם רק בני-אדם הם בני-אלמוות, זה רק מוכיח שאנחנו חיים לנצח בעוד בעלי-חיים לא-אנושיים לא. עובדה זו (במידה והיא אכן עובדה) רק מעלה, ולא מפחיתה, את המחויבות שלנו להבטיח שאלה – החיים היחידים שיש לבעלי-חיים לא-אנושיים – יהיו ארוכים וטובים ככל האפשר.

"אין דת ללא אהבה, ואנשים יכולים לדבר כמה זמן שמתחשק להם על הדת שלהם, אך אם היא לא מלמדת אותם להיות טובי-לב ואדיבים לבעלי-חיים לא-אנושיים, כמו גם לבני-אדם, היא פשוט בלוף."
אנה סיוול

אם אנחנו מכבדים את הזכויות של בעלי החיים, ולא אוכלים או מנצלים אותם בדרכים אחרות, אז מה אנחנו אמורים לעשות עם כולם? תוך זמן קצר הם יתרוצצו בתוך הרחובות והבתים שלנו.
איפשהו בין 4 ל-5 מיליארד בעלי-חיים מגודלים ונשחטים למאכל כל שנה רק בארה"ב. הסיבה למספר המדהים הזה היא פשוטה: יש צרכנים אשר אוכלים כמויות גדולות מאד של בשר בעלי-חיים. אספקת בעלי החיים עונה לדרישת הקונים.
כשהפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים תנצח, לעומת זאת, ואנשים יהיו טבעונים, אל לנו לחשוש מפני מיליארדי פרות וחזירים רועים באמצע הרחובות או הסלון שלנו. ברגע שהתמריצים הכלכליים לגידול מיליארדי בעלי החיים האלו יתנדף, פשוט לא יהיו מיליונים של בעלי-חיים כאלו. ואותה סיבה נכונה גם עבור מקרים אחרים – למשל, במקרה של בעלי-חיים המגודלים לשם מחקר. כשהפילוסופיה של זכויות בעלי-חיים תנצח, והשימוש בבעלי החיים האלו יפסק, התמריץ הכספי לגידול מיליונים מהם גם כן יפסק.

"החטא החמור ביותר כלפי בעלי החיים אינו השנאה כלפיהם, אלא האדישות כלפיהם. זו התמצית של חוסר אנושיות."
ג'ורג' ברנארד שואו

אפילו אם לבעלי-חיים לא-אנושיים יש זכויות מוסריות שיש להגן עליהם, יש דברים חשובים יותר שדורשים את תשומת ליבנו – רעב עולמי והתעללות בילדים, למשל, אפרטהייד, סמים, אלימות כלפי נשים ומצוקת חסרי הבית. לאחר שנדאג לבעיות הללו, אז נוכל לדאוג לזכויות בעלי-חיים.
התנועה לזכויות בעלי-חיים מהווה חלק, ולא משהו נפרד, מתנועת זכויות האדם העולמית. אותה פילוסופיה המתעקשת להגן על זכויותיהם של בעלי-חיים לא-אנושיים מתעקשת להגן גם על זכויותיהם של בני-אדם.
יתר על כן, ברמה המעשית, הבחירה העומדת בפני אנשים אינה בין לעזור לבני-אדם לבין "לא לפגוע" בבעלי חיים. אדם יכול לעשות את שניהם. למשל, אנשים אינם צריכים לאכול בעלי-חיים על-מנת לעזור לחסר-בית יותר מאשר הם צריכים להשתמש במוצרי קוסמטיקה שנוסו על בעלי-חיים על-מנת לעזור לילדים.

"אני בעד זכויות בעלי-חיים כמו גם זכויות אדם. זו הדרך של בן-אדם שלם."
אברהם לינקולן

בתקופה בה רוב אירגוני זכויות בעלי חיים, באופן פעיל, מקדמים, תומכים ומתגמלים מוצרים ושיטות חקלאיות "אנושיות", אני כותבת לכם בשם שלושת הזוכים באותו חסד.

לתעשייה הם מוכרים בתור יחידות הפקה 6#, 35# ו67,595#. לצרכנים בעלי "החמלה" הם מוכרים כתוויות הרגשה טובה: "חלב אורגני", "עגל שושנה", "ביצי חופש". לדוברי הרווחה הם מוכרים בתור "אלטרנטיביות "אנושיות". אחד לשני הם מוכרים בתור, אם, בן, אחות, חבר. לעצמם הם פשוט מה שאני ואתה לעצמנו: מודעים עצמית, עולם עצמי של חוויות סובייקטיביות, רגשות, פחדים, זכרונות- מישהו בעל ודאות מוחלטת שהחיים שלו או שלה שווים לחיות.

6# אם בפעם הראשונה. היא בהיסטריה, התינוק שלה נעדר היא פוסעת הלוך חזור בדיר, גועה ובוכה וקוראת לתינוקה האבוד, חוששת מהגרוע מכל, חששותיה אומתו. היא אחת מבין אלפי נקבות חסרות הגנה שנולדו לתוך חוות חלב אורגנית שובה לב וירוקה. היא תבלה את שארית חייה הקצרים באבל על אובדן תינוק אחר תינוק. היא תוחלב ללא מנוחה במהלך מחזורים חוזרים ונשנים של הריונות ושכול. החוויה היחידה שלה של אימהות, היא זאת של האובדן הנורא ביותר של אמא. בשיא חייה גופה יקרוס, רוחה תישבר, "ייצור" החלב שלה ידרדר והיא תשלח לשחיטה מחרידה, יחד עם עוד אמהות אבלות, מובסות ו"בלויות" כמוה.

היא הפנים של חלב אורגני.

35# תינוק בן יומיים. חבל הטבור עדיין מחובר, פרוותו עדיין מוחלקת בנוזלי לידה, עינייו אינן ממוקדות, רגליו מתנודדות. הוא בוכה בצורה מעוררת רחמים לאימו. אף אחד אינו עונה. הוא יחיה את חייו הקצרים כיתום, החוויה היחידה שלו של אהבה אימהית, היא זאת של כמיהה לאהבה זאת, החוויה היחידה שלו של קשר רגשי, היא זאת של המחסור בקשר זה. בקרוב, הזכר של אמא שלו, של פניה, של קולה, של ריחה ידהו אבל הכמיהה הכואבת לחומה תישאר ולא ניתן להדחיקה. בגיל ארבעה חודשים הוא ,ועוד יתומים כמוהו יכלאו בתוך משאיות ויועברו לבית מטבחיים. בעוד הוא נגרר לרצפת ההרג, הוא עדיין יחפש את אימו, עדיין זקוק נואשות לנוכחותה המטפחת, במיוחד בשעה קודרת זאת, כאשר הוא פוחד וזקוק לאימו יותר מתמיד בתוך כל המראות והקולות המזוויעים וריח המוות סובב אותו, בייאושו, ברצונו בטיפת נחמה והגנה הוא, כמו רוב העגלים ינסה לינוק את אצבעות הרוצח שלו.

הוא הפנים של עגל חלב "שושנה", שבו אנו מעודדים "בעלי מסעדות אחראים" להשתמש.

67,595# אחד מ80,000 ציפורים במתקן משק ביצי חופש בבעלות משפחה. היא מעולם לא ראתה את השמש, הרגישה את הדשא בין אצבעותיה, מעולם לא פגשה את אימה. עיניה צורבות מאדי האמוניה, גופה חסר הנוצות חבול ומשופשף, עצמותיה שברירות מההתרוקנות הבלתי פוסקת מהפקת ביצים. מקורה הקטוע פועם בכאבים. היא תשושה, מרוקנת ומובסת. לאחר חיים של חסכים חברתיים, פסיכולוגים, רגשיים, גופניים, היא מתמודדת ע"י ניקור נוירוטי במטרות רפאים במשך שעות ללא הפסקה. היא בת שנתיים וחייה הגיעו לקיצם. תפוקת הביצים שלה הדרדרה, יפטרו ממנה באמצעים הכי זולים שאפשר- תומת בגז יחד עם עוד 80,000 ציפורים בקהילה שלה. זה יקח 3 ימי עבודה לסיים את המשימה. במשך יומיים ארוכים היא תשמע את הקולות ותריח את הריח של אחיותיה נהרגות בגז מחוץ לצריף שלה. ביום השלישי, יגיע תורה. היא תלקח מהרגליים החוצה, בפעם הראשונה בחייה והיא, כמו כל אחת מ80,000 התרנגולות "המרוקנות", כמו כל אחד מ50 בליון הקורבנות השנתיות של התאבון שלנו, ביא תלחם להמשיך לחיות ולא תקבל כל הסבר והצדקה לכך שנגנבו ממנה החיים הפתאטים היחידים שלה.

היא הפנים של "ביצי חופש" שבהם אנו מעודדים קמפוסים של מכללות, בתי עסק וצרכנים להשתמש בהם.

אלה "המוטבים" של "שיטות החקלאות האנושית" שאנו, מגיני החיות מפתחים, מקדמים ומתגמלים ציבורית ע"י עידוד צרכנים "בעלי חמלה" לקנות את המוצרים, של מה שאנו יודעים אינם דבר פרט לאומללות. שיטות אנושיות שאם כל אחד מאיתנו היה נאלץ לעבור, אף אחד מאיתנו לא היה חווה את זה כאנושי.

אנו הפעילים, יודעים שאין דבר כזה חקלאות חמלתית, אחראית או אתית בשום קנה מידה. אנו יודעים שהאלטרנטיבה היחידה האנושית והאתית זה אורח חיים טבעוני.

למה כל כך מעטים מאיתנו מספרים את האמת? למה אנחנו מתארים "ביצי חופש" כאנושי שאנו יודעים את הזוועות ששיטות אלה מפילים על הקורבנות שלהן. למה אנחנו משקרים לציבור ולעצמנו, שחקלאות רחמנית זה משהו יותר ממיתוס, מתרמית מסחרית, מתווית מטעה? למה כל כך רבים מאיתנו מציעים את חייהם של בעלי חיים בכך שאנו מעודדים צריכה של בשר, ביצים וחלב כאשר החובה היחידה שלנו היא להלחם על חייהם כאילו היתה שלנו? למה אנחנו מקדמים את המנהג של צריכת בעלי חיים כאשר אנו יודעים שהוא ברוטלי, בלתי נסלח, לא מוסרי ולגמרי לא הכרחי? למה אנחנו מתגמלים צרכנים שדורשים יותר מהדבר שאנו נאבקים לבטל? למה אנחנו מחזקים ומתגמלים את ההנחה הספישיסטית המבוצרת של העולם, כאשר התפקיד היחיד שלנו, כמחנכים טבעוניים ואקטיביסטים, זה לאתגר ולשנות את אותם הנחות ע"י הצעת מודל חדש של חשיבה על חיות לא-אנשיות, מודל חדש של תקשורת עימן, מנהג חדש של חיים, דרך חדשה של להיות בעולם?

רבים מצדיקים קידום מוצרים מהחי הנחשבים "אנושיים" כבייכול ואת המרדף שלנו אחר רפורמות רווחה בכך שאומרים שהעולם עדיין אינו מוכן לשינוי, שהוא אולי לעולם לא יהיה טבעוני, והכי הרבה שאפשר לקוות להשיג בנתיים זה לצמצם את הסבל של החיות הנידונות למוות. אבל זה לא נכון. זאת לא עובדה. זה פחד- פחד מפעולה, כשלון של רצון, גישה של תבוסה עצמית, ולבסוף נבואה שמגשימה את עצמה.

האמת היא, שהעולם כן יכול להשתנות. אכן, העולם כבר השתנה פעמים רבות בעבר, והוא השתנה בדרכים שנראו בלתי אפשריות באותו הזמן. האמת היא, שהעולם אכן ישתנה, אבל רק אם נעבוד לקראת השינוי הזה. זה ישאר אותו הדבר אם אנחנו, הסוכנים המוכרזים-עצמית לשינוי, יעודדו אותו להשאר אותו הדבר. זה ישתנה אם אנחנו נספר את כל האמת, שאין דבר כזה חקלאות בע"ח או כל סוג של שימוש בבע"ח שהוא אנושי , האמת היא שהאלטרנטיבה האנושית היחידה היא מעבר לסגנון חיים טבעוני, האמת היא שחקלאות בע"ח, בכל קנה מידה, הוא אסון מוסרי וסביבתי, האמת היא שבעלי חיים הם אישיות כמוני וכמוך שבמקרה אינם בני אדם, המגיעה להם אותה הזכות הטבעית לחיים ולחופש כמו שיש לי ולך. האמת היא שחיים טבעוניים אינם רק "בחירה באורח חיים" מסויים, אלא מימוש של מוסר מחייב.

אנחנו יכולים לעשות טוב יותר, אכן, יש לנו מחוייבות לעשות טוב יותר.

אני מזמינה אתכם לראות בעצמכם כמה אפשר להשיג כאשר קבוצה קטנה של פעילים מסורים מקדישים את כל זמנם ומשאביהם לחינוך טבעוני עקבי, שאינו חותר תחת המטרה הסופית שלנו- שחרור בעלי חיים, וכאשר המסר של עבור לטבעונות" הוא מרכזי בכל אחד מאמצעי התקשורת שלו, ממשאבים מקוונים, עד לספרות מודפסת, לפרסומות, להפגנות, ושלטי חוצות, לפעולות אווטריץ', לחקירות עמוקות של אנשי חקלאות בעלי חיים, המתוארים בפורטרטים אינדיווידואלים המתפרסמים "בבלוג הערבה".

בתקציב אפסי, עם גרעין של מחנכי טבעונות מתנדבים אשר נחושים להגיד את כל האמת על ייצור בשר, חלב וביצים, אירגון שורשי קטן כמו "מקלט ערבה שלווה" הצליח לבנות משהו שאירגונים גדולים ועשירים, לא רק נכשלו להביא, אלא גם באופן עקבי נחלשו דרך שנים של סנגוריה אנטי-טבעונית: עולם טבעוני תוסס צומח באמצע עולם לא טבעוני, מקום בו בעלי חיים ניצולים מיוחסים ומוצגים כמו האישיות שהם, מקום בו תושביו האנושיים משמשים כסניגורים בצורה בלתי פוסקת, לשום דבר פחות משחרור מוחלט, מדינה חופשית בלב עולם שנשלט בידי בני אדם, מקום בו עקרונות ביטול השיעבוד מיושמים במילה, מחשבה, ומעשה. הטבעה טיבעונית שעצם נוכחותה כבר שינה בצורה פיזית, פוליטית, פסיכולוגית וגאוגרפיה רוחנית של העולם.

אני מזמינה אותך לחוות זאת בעצמך. הצטרפו אלינו למאבק להרחיב את הטווח. עזרו לנו לעשותו ללא גבולות.

ג'ואנה לוקאס,

מקלט ערבה שלווה

גורל בעלי החיים נמצא בידינו; מי ייתן ונמצא ראויים למשימה.

אני מחשיב את עצמי כסניגור של זכויות בעלי-חיים – כחלק מהתנועה לזכויות בעלי-חיים. תנועה זו, כפי שאני מבין אותה, מחויבת למספר מטרות, כולל ביטול מוחלט של שימוש בבעלי-חיים לשם מחקר; פירוק מוחלט של משקי החי המתועשים; וחיסול מוחלט של צייד ולכידת בעלי-חיים לשם מסחר או ספורט.
אני יודע, ישנם כאלו המתיימרים להאמין בזכויות בעלי-חיים, אך אינם מצהירים על מטרות אלו. משקים מתועשים מודרניים, הם אומרים, הם לא צודקים – הם מפרים זכויות בעלי-חיים – אך משקים מסורתיים הם בסדר. מבחני רעילות של מוצרי קוסמטיקה על בעלי-חיים מפרים את זכויותיהם, אך מחקרים רפואיים חשובים – חקר הסרטן, למשל – לא מפרים. לחבוט בכלבי ים הוא דבר נתעב, אך הטבח בכלבי הים הבוגרים הוא לגיטימי. בעבר נהגתי לחשוב שאני מבין טיעונים אלו. לא עוד. אתה לא משנה מוסדות לא צודקים על-ידי כך שתהפוך אותם לנקיים ומסודרים יותר.

מה שלא צודק – לא צודק מיסודו – עם הדרך בה מתייחסים לבעלי-חיים אלו לא הפרטים שמשתנים ממקרה למקרה. זה כל המערכת. גלמודיות עגל החלב היא פתטית, גורמת ללב לרעוד; כאבה הפועם
של שימפנזה עם אלקטרודות שתולות עמוק במוחה מעורר שאט-נפש; מותו האיטי והמענה של הדביבון, שנתפס במלכודת-רגל, הוא מייסר. אבל מה שלא צודק הוא לא הכאב, הוא לא הסבל, הוא לא הקיפוח. הם חלק מהתרכובת של מה שלא צודק. לפעמים – לעתים קרובות – הם גורמים לעניין להיות הרבה הרבה יותר גרוע. אבל הם לא הבסיס לגרימת העוול.

הבסיס לגרימת העוול היא המערכת שמאפשרת לנו לראות בעלי-חיים כמשאבים שלנו, הנמצאים כאן בשבילנו – לשם מאכל, לשם ניסויים רפואיים או לניצולם לשם רווח או שעשוע. ברגע שאנחנו מקבלים השקפה זו – של בעלי-חיים כמשאבים שלנו – השאר הוא צפוי כפי שהוא מצער. מדוע לדאוג לבדידותם, כאבם, מותם? כיוון שבעלי החיים קיימים בשבילנו, להביא לנו תועלת, בצורה זו או אחרת, מה שפוגע בהם לא באמת משנה – או משנה רק אם זה מתחיל להטריד אותנו, גורם לנו להרגיש קצת לא נוח כאשר אנחנו אוכלים את אומצת העגל, למשל. אז כן, בוא נוציא את עגלי החלב מהריתוק המבודד, ניתן להם יותר מרחב, קצת קש, כמה שותפים. אבל בוא נשמור על אומצת העגל.
אבל קצת קש, יותר מרחב וכמה שותפים לא יסלקו את הבסיס הלא צודק הנספח להשקפה וליחס שלנו אל בעלי-חיים כאל משאבים שלנו. הם אפילו לא יגעו בבסיס זה. עגל חלב, אשר מומת לשם מאכל לאחר שחי בריתוק מבודד, מקבל יחס כזה. אולם, כך גם עגל אחר שגודל באופן "הומאני יותר" (כמו שאומרים). תיקון העוול הקיים ביחס שלנו כלפי בעלי החיים שבמשקים המתועשים דורש יותר מנקיטת שיטות גידול "הומאניות יותר"; הוא דורש פירוק מוחלט של משקי החי המתועשים.
איך אנחנו עושים זאת, האם אנחנו עושים זאת, או כמו במקרה של ניסויים בבעלי-חיים, האם וכיצד אנחנו מוציאים מחוץ לחוק את השימוש בהם – אלו הם במידה רבה שאלות פוליטיות. אנשים חייבים לשנות את האמונות שלהם לפני שהם משנים את ההרגלים שלהם. מספיק אנשים, בעיקר כאלו היושבים במשרדים ציבוריים, חייבים להאמין בשינוי – חייבים לרצות בכך – לפני שיהיה לנו חוקים המגנים על זכויות של בעלי-חיים. תהליך השינוי הזה הוא מורכב מאד, תובעני מאד, מתיש מאד וקורא למאמצים של רבים – עד לליקוק מעטפות ובולים – בחינוך, בפרסום ובארגון ופעילות פוליטיים. כפילוסוף מאומן ומתורגל, צורת התרומה אותה אני יכול לספק היא אמנם מוגבלת, אך לטעמי חשובה. הערך של הפילוסופיה הוא רעיונות – משמעותם והיסוד ההגיוני שלהם – ולא הפרטים החיוניים לתהליך חקיקתי, נניח, או דרך ההתנהלות של ארגון קהילתי. את האמור בדקתי וגיליתי במהלך 10 השנים האחרונות (פחות או יותר) בחיבוריי ושיחותיי, ולאחרונה בספריי, הטיעון לזכויות בעלי-חיים (The Case for Animal Rights) ו-המאבק לזכויות בעלי-חיים (The Struggle for Animal Rights). אני מאמין שהמסקנות העיקריות להן הגעתי בספריי הן נכונות, כיוון שהן נתמכות על-ידי הטיעונים הכי טובים. אני מאמין שבצדו של הרעיון לזכויות בעלי-חיים יש הגיון, לא רק רגשות.
אתה לא משנה מוסדות לא צודקים על-ידי כך שתהפוך אותם לנקיים ומסודרים יותר.
במרחב שיש לי כאן, אני רק יכול לשרטט בקווים כלליים חלק מהנקודות העיקריות של ספריי. המוטיבים המרכזיים שלהם – ואל לנו להיות מופתעים מכך – עוסקים בהצגה ומענה על שאלות מוסר עמוקות ובסיסיות על מהי מוסריות, כיצד יש להבינה ומהי, בהתחשב בכל, תיאוריית המוסר הטובה ביותר.
אני מקווה שנוכל להעביר חלק מהתפיסה שמאחורי תיאוריה זו. הנסיון לעשות זאת יהיה מחושב (cerebral, אם להשתמש במילה בה השתמשה פעם ביקורת ידידותית על-מנת לתאר את עבודתי), אולי מחושב יתר על המידה. אולם זה מטעה, רגשותיי על האופן בו מתייחסים לפעמים לבעלי-חיים הם עמוקים וחזקים בדיוק כמו אלו של בני ארצי הפחות מחושבים. לפילוסופים – אם להשתמש במינוח עכשווי – בהחלט יש המיספרה ימנית למוחם. הסיבה לכך שתרומתנו מתבטאת בהמיספרה השמאלית (או צריכה להתבטא בעיקר בה) היא הכשרונות ששוכנים לנו שם.

איך להמשיך? נתחיל בכך שנשאל איך המעמד המוסרי של בעלי-חיים הובן על-ידי הוגי דעות המכחישים שלבעלי-חיים יש זכויות. בשלב הבא אנו בוחנים את אופי רעיונותיהם בכך שנראה עד כמה הם עמידים תחת מתקפה של ביקורת הוגנת. אם נתחיל את חשיבתנו בדרך זו, נגלה במהרה שחלק מהאנשים מאמינים שאין לנו חובות ישירים כלפי בעלי-חיים, שאנחנו לא חייבים להם דבר, שאנחנו לא יכולים לעשות דבר שיגרום להם עוול. במקום זאת, אנחנו יכולים לעשות מעשים רעים בהם מעורבים בעלי-חיים, ולכן יש לנו חובות הנוגעים אליהם, אם כי, אף לא אחת להם. השקפות שכאלה יכולות להיקרא השקפות חוב עקיף. לצורך הדגמה: נניח שהשכן שלך בועט בכלב שלך. כלומר, השכן שלך עשה משהו רע. אולם, לא לכלב שלך. המעשה הרע שנעשה הוא רע כלפיך. אחרי הכל, זה רע לפגוע באנשים, ובעיטת השכן בכלב שלך פגעה בך. אם כך, אתה הוא זה שנגרם לו עוול, לא הכלב שלך. או שוב: בכך שבעט בכלב שלך, השכן שלך הזיק לרכושך, וכיוון שאין זה מוצדק להזיק לרכוש של מישהו אחר, השכן שלך עשה משהו רע – לך, וכמובן, לא לכלב שלך. העוול שהשכן שלך גרם לכלב שלך הוא לא רב יותר מהעוול שהיה נגרם למכונית שלך במידה והשמשות שלה ינופצו. אם להכליל יותר, כל החובות שלנו כלפי בעלי-חיים הם בעקיפין חובות של אחד כלפי השני – כלפי האנושות.
כיצד מישהו יכול להצדיק השקפה שכזו? פלוני עשוי לומר שהכלב שלך לא מרגיש דבר, ולכן לא נפגע מבעיטת השכן שלך, שלא איכפת לו מהכאב כיוון שהוא לא מורגש, שרמת המודעות שלו זהה לרמת המודעות שיש לשמשות המכונית שלך. אותו אדם אולי יאמר זאת, אך אף אדם הגיוני לא יאמר זאת, כיוון שבין השאר, השקפה שכזו תהפוך כל אחד שאוחז בה למישהו הטוען שגם שום יצור אנושי לא חש כאב – שגם ליצורים אנושיים לא איכפת ממה שקורה להם. אפשרות שנייה היא שלמרות שגם בני-אדם וגם הכלב שלך כואבים כשהם נבעטים, רק כאב האדם הוא בעל משמעות. אבל שוב, שום אדם הגיוני לא יאמין בזה. כאב הוא כאב, לא משנה היכן הוא מתרחש. אם גרימת הכאב כלפיך, מצד השכן שלך, היא לא צודקת בגלל הכאב שנגרם, אז הגיונית, אנחנו לא יכולים להתעלם או לבטל את הרלוונטיות המוסרית של הכאב שהכלב חש.
פילוסופים המחזיקים בהשקפות חוב עקיף – וחלק עדיין מחזיקים – הגיעו למסקנה שהם חייבים להימנע משני הפגמים שזה עתה צויינו: ההשקפה הטוענת שבעלי-חיים אינם מרגישים דבר, וכמו כן, הרעיון שרק כאב אנושי יכול להיות רלוונטי מבחינה מוסרית. בין הוגי דעות שכאלו, סוג ההשקפה המועדף כרגע היא תבנית, כזו או אחרת, של מה שקרוי אמנה חברתית (contractarianism).

הנה, באופן מאד גס, הרעיון הבסיסי מאחורי הקונטרקטריאניזם: מוסריות מכילה קבוצה של כללים שפרטים מסכימים בהתנדבות לציית לפיהם, כפי שאנחנו נוהגים עת חתימת חוזה (contract; מכאן השם contractarianism). אלו שמבינים ומקבלים את תנאי החוזה, מבוטחים באופן ישיר; נוצרו להם זכויות המוכרות על-ידי החוזה ואשר מוגנות בתוכו. המבוטחים בחוזה יכולים לספק הגנה גם לאחרים, שעל-אף חוסר יכולתם להבין מוסריות, ומכאן גם שאין ביכולתם לחתום על החוזה בעצמם, הם נאהבים או יקרים לאלה שיכולים. ככה, למשל, ילדים צעירים אינם יכולים לחתום על חוזים והם נטולי זכויות, אולם הם מוגנים על-ידי החוזה בכל מקרה עקב האינטרסים הרגשיים של אחרים, במיוחד הוריהם. אם כך, יש לנו חובות הכרוכים בילדים אלה, חובות הנוגעים אליהם, אבל לא חובות אליהם. החובות שלנו, במקרה שלהם, הם חובות עקיפים אל בני-אדם אחרים, בדרך-כלל הוריהם.

אשר לבעלי החיים, כיוון שאינם מסוגלים להבין חוזים, מובן מאליו שאינם יכולים לחתום; וכיוון שאינם יכולים לחתום, אין להם זכויות. אבל כמו ילדים, חלק מבעלי החיים הם מושאים של אינטרסים רגשיים מצד אחרים. אתה, למשל, אוהב את הכלב או החתול שלך. אם כך, למרות שהם נטולי זכויות בעצמם, בעלי החיים אשר למספיק אנשים איכפת מהם (חיות מחמד, לווייתנים, כלבי ים), יקבלו הגנה עקב אינטרסים רגשיים של בני-אדם. לכן, על-פי הקונטרקטריאניזם, אין לי חובה ישירה כלפי הכלב או כל בעל-חיים אחר, אפילו לא החובה לא לגרום להם כאב או סבל; החובה שלי לא לפגוע בהם היא החובה שיש לי כלפי האנשים להם איכפת מה קורה להם. אשר לבעלי-חיים, היכן שלא קיים אינטרס רגשי, או קיים במידה מועטה – במקרה של חיות משק או חולדות מעבדה, למשל – החובות שיש לנו הולכות ופוחתות, יתכן שעד אי קיומם. הכאב והמוות שהם סובלים, למרות היותם אמיתיים, אין בהם קלון אם לאף אחד איכפת מהם.

כאשר זה מגיע למעמד המוסרי של בעלי-חיים, קונטרקטריאניזם הייתה יכולה להיות השקפה קשה להפרכה במידה והיא הייתה גישה תיאורטית מספקת למעמד המוסרי של בני-אדם. אבל היא אינה כזו, מה שהופך את שאלת ההתאמה שלה בנוגע לבעלי-חיים לשנויה במחלוקת בתכלית. בוא נשקול: מוסריות, על-פי העמדה הקונטרקטריאנית (בגרסה הגסה) שלפנינו, מורכבת מכללים שאנשים מסכימים לציית לפיהם. אילו אנשים? ובכן, מספיק על-מנת להשפיע – מספיק, הכוונה שבאופן קולקטיבי יש את הכוח לכפות את הכללים הרשומים בחוזה. זה טוב ויפה מאד עבור הצדדים החותמים, אך לא כל-כך טוב עבור כל מי שלא התבקש לחתום. זאת, כאשר אין שום דבר בקונטרקטריאניזם מהסוג בו אנחנו דנים המבטיח או דורש שלכל אחד יהיה סיכוי להשתתף באופן שווה בהרכבת כללי המוסריות. התוצאה היא שגישה שכזו לאתיקה יכולה להרשות את הצורות הבוטות ביותר של אי-צדק חברתי, כלכלי, מוסרי ופוליטי, החל ממערכת של מעמד חברתי מדכא ועד אפליה שיטתית על רקע גזע או מין. על-פי תיאוריה זו, החזק שולט ("Might does make right"). תן לאלו שהם קורבנות של אי-הצדק לסבול כמה שהם רוצים. זה לא משנה כל עוד לאף אחד אחר – אף מבוטח בחוזה, או מעט מדי מהם – איכפת מזה. תיאוריה שכזו יכולה להשאיר את האדם השומע אותה פעור פה… כאילו, למשל, שלא יהיה שום דבר רע עם אפרטהייד בדרום אפריקה אם מספר מועט של דרום אפריקנים לבנים לא היו מרוצים מכך. תיאוריה עם כה מעט להמלצה ברמת האתיקה של יחסנו אל בני-אדם, אינה יכולה להיות בעלת שום דבר נוסף להמלצה כאשר זה נוגע לאתיקה של הדרך בה אנחנו מתייחסים אל עמיתינו בעלי החיים.
גרסת הקונטרקטריאניזם שזה עתה נבחנה היא, כפי שציינתי, גרסה גסה, ואם להיות הוגנים לאלו שעוסקים בשכנוע קונטרקטריאני, חובה לציין שסוגים הרבה יותר מעודנים, עדינים ומתוחכמים שלה אפשריים. לדוגמה, ג'ון רולס (John Rawls), ב- תיאוריה של צדק (A Theory of Justice), הציב גרסה רביעית של קונטרקטריאניזם, הכופה על מבוטחי החוזה להתעלם מהתכונות הלא צפויות של להיות בן אדם – למשל, בין אם אדם הוא לבן או שחור, זכר או נקבה, גאון או אינטלקט מתון. רק על-ידי התעלמות מתכונות אלו, רולס מאמין, נוכל לוודא שעקרונות הצדק אשר חוזים מסכימים עליהם אינם מבוססים על דעה קדומה או משוחדת. למרות השיפור בהשקפה שרולס מציג על פני הגרסאות הגסות של הקונטרקטריאניזם, ההשקפה נשארת לקויה: היא באופן שיטתי מונעת שיהיו לנו חובות ישירים כלפי בני האדם להם אין חוש של צדק – ילדים צעירים, למשל, והמון בני-אדם המפגרים מבחינה שכלית.
ועדיין, זה נראה בהחלט סביר שאם נענה ילד צעיר או קשיש מפגר, נעשה משהו שיגרום לו או לה עוול, ולא משהו שיהיה עוול אם (ורק אם) בני-אדם אחרים עם חוש של צדק יפגעו. וכיוון שזה נכון במקרה של בני-אדם אלו, איננו יכולים, מבחינה הגיונית, להכחיש את הדבר גם במקרה של בעלי-חיים.
השקפות חוב עקיף, אם כן, לרבות הטובות שבהן, נכשלות בהשגת הסכמתנו ההגיונית. לכן, לא משנה איזו תיאוריה אתית עלינו לקבל מבחינה הגיונית, היא חייבת לפחות להכיר בכך שיש לנו חובות ישירים כלפי בעלי-חיים, בדיוק כשם שיש לנו חובות ישירים מסוימים איש כלפי רעהו. שתי התיאוריות הבאות שאתאר מנסות לענות לדרישה זו.
לראשונה אני קורא השקפת הטוב-לב האכזרית. בפשטות, היא אומרת שיש לנו חובה ישירה לתת יחס טוב לבעלי-חיים וחובה ישירה לא להיות אכזריים כלפיהם. למרות שזה נשמע מבטיח, איני מאמין שהשקפה זו מציעה תיאוריה מספקת. להבהרת העניין, תחשבו על טוב-לב. אדם טוב-לב מתנהג ממניע מסוים של טוב-לב – חמלה או דאגה, למשל – וזו מעלה. אבל אין הבטחה שמעשה טוב-לב הוא המעשה הנכון. אם אני גזען נדיב, למשל, הנטייה שלי תהייה להתנהג בנדיבות כלפי חברים מהגזע שלי, ואעדיף את האינטרסים שלהם מעל אלו של אחרים. טוב-ליבי יהיה אמיתי, ובדרכו המוגבלת שלו, חיובי. אולם, אני בטוח שברור למדי שניתן להביא טיעון לפיו מעשיי הטובים עלולים שלא להיות חפים מהאשמה מוסרית – אולי למעשה הם יגרמו עוול במפורש, כיוון שבסיסם מושרש בחוסר צדק. טוב-לב, אם כן, על-אף מעמדו כמעלה שיש לעודד, פשוט לא עומד בנטל של תיאוריית פעולה צודקת.

אכזריות אינה מוצלחת יותר. אנשים או מעשיהם הם אכזריים במידה והם מציגים העדר סימפתיה – או גרוע יותר, נוכחות של הנאה – אל סבלו של אחר. אכזריות בכל הופעותיה היא דבר רע, כישלון אנושי טראגי. אבל בדיוק כשם שאדם המונע מטוב-לב אינו או אינה בהכרח עושה את הדבר הנכון, כך גם העדר אכזריות לא מבטיח שהוא או היא נמנעים מלעשות משהו לא צודק. הרבה אנשים שמבצעים הפלות, למשל, אינם אנשים אכזריים או סאדיסטיים. אך עובדה זו לבדה לא מיישבת את השאלה הקשה להחריד אודות מוסריות ההפלה. המקרה אינו שונה בבואנו לבחון את אתיות היחס שלנו כלפי בעלי החיים. אז נכון, בואו נהייה בעד טוב-לב ונגד אכזריות, אבל בואו לא נניח שלהיות בעד האחד ונגד האחר זה לתת מענה לשאלות אודות צדק ואי-צדק מוסרי.
אנשים מסוימים חושבים שהתיאוריה אותה אנו מחפשים היא תועלתנות (Utilitarianism). תועלתן מסכים לשני עקרונות מוסריים. הראשון הוא זה של שוויון: האינטרסים של כל אחד נחשבים, וחובה להתחשב באינטרסים דומים כבעלי משקל או חשיבות דומה. לבן או שחור, אמריקני או איראני, בן-אדם או חיה – כאבו או תסכולו של כל-אחד משנה, ומשנה באותה מידה כמו כאבו או תסכולו שווה הערך של כל-אחד אחר. העיקרון השני לו תועלתן מסכים הוא זה של תועלת: עשה את המעשה שתוצאתו תביא לידי האיזון הטוב ביותר בין שביעות רצון לאכזבה עבור כולם.
כתועלתן, אם כן, הנה כיצד עליי לגשת למשימה בה עליי להחליט מה אני מוכרח לעשות מבחינה מוסרית: אני חייב לשאול מי יושפע אם אחליט לעשות דבר אחד ולא אחר, כיצד כל פרט יושפע, והיכן התוצאות הטובות ביותר קרוב לוודאי מונחות – איזו אפשרות תביא קרוב לוודאי לידי התוצאות הכי טובות, לאיזון הטוב ביותר בין שביעות-רצון לאכזבה. אפשרות זו, תהיה אשר תהיה, היא האחת בה אני חייב לבחור. זה המקום בו חובתי המוסרית מונחת.
הערעור הגדול על תיאוריית התועלתנות נשען על אמונתה הלא מתפשרת בשוויון זכויות: האינטרסים של כל-אחד נחשבים כמידת האינטרסים הדומים של כל-אחד אחר. סוג האפליה הנתעב, שצורות מסוימות של קונטרקטריאניזם יכולות להצדיק, נראה כאסור על-ידי התועלתנות מבחינה עקרונית, כמו גם סוגנות – אפליה שיטתית על רקע מין ביולוגי.
למרות זאת, השוויון שאנו מוצאים בתועלתנות הוא לא סוג השוויון אשר סניגור לזכויות בעלי-חיים או לזכויות אדם צריך לשאוף אליו. בתועלתנות אין מקום לזכויות המוסריות השוות של פרטים שונים, כיוון שאין בה מקום לערך הפנימי (inherent value) שלהם. לדבר לו כן קיים ערך עבור התועלתן הוא שביעות הרצון מהאינטרסים של הפרט, ולא מהפרט שאינטרסים אלו שייכים לו. עולם בו אתה מספק את תשוקתך למים, לאוכל ולחום הוא, בהתחשב ששאר התנאים אינם משתנים, טוב יותר מעולם בו תשוקות אלו מסוכלות. אולם בעולם תועלתני, לא לך ולא לחיה יש ערך כלשהו בזכות עצמכם, רק לרגשות שלכם יש.
הנה אנלוגיה, על-מנת להבהיר את הנקודה הפילוסופית: כוס מכילה נוזלים שונים, לפעמים מתוקים, לפעמים מרירים, לפעמים שילוב בין השניים. הדבר לו יש ערך הוא הנוזלים: ערך טיבם כמידת מתיקותם. הכוס, המכולה, היא חסרת ערך. הערך הוא של מה שנכנס, לא של מה שנכנסים אליו. עבור התועלתן, את/ה ואני אנלוגיים לכוס: אין לנו ערך כפרטים, ומכאן, גם לא ערך שווה. הדבר לו יש ערך הוא למה שנכנס לתוכינו, הדבר עבורו אנחנו משרתים ככלי קיבול: לרגשות שביעות הרצון שלנו יש ערך חיובי, לרגשות האכזבה שלנו ערך שלילי.

בעיות רציניות עולות בתועלתנות כאשר אנו מזכירים לעצמנו שהיא מחייבת אותנו להביא לידי התוצאות הכי טובות. מה זה אומר? אין זה אומר התוצאות הטובות ביותר עבורי בלבד, או עבור משפחתי או ידידיי, או עבור כל אדם אחר הנלקח באופן עצמאי. לא, מה שחובה עלינו לעשות, בערך, הוא כדלקמן: אנחנו חייבים לאסוף (איכשהו!) את שביעויות הרצון והאכזבות הנפרדות של כל מי שעלול להיות מושפע מבחירתנו, את שביעויות הרצון בעמודה אחת ואת האכזבות בעמודה אחרת. עלינו לסכם כל עמודה עבור כל אחת מהאפשרויות שלפנינו (לכך הכוונה כאשר נאמר שהתועלתנות היא תיאוריה הצטברותית) ואז אנחנו חייבים לבחור את האפשרות שקרוב לוודאי תביא לידי האיזון הטוב ביותר בין שביעות רצון המסוכמת לאכזבה המסוכמת. לא משנה איזה מעשה יוביל לתוצאה זו, זה המעשה אותו עלינו לבצע מבחינה מוסרית – זה המקום בו חובתי המוסרית מונחת. והמעשה הזה, בפירוש עלול להיות שונה מן המעשה שיביא לידי הטוב ביותר עבור כל פרט.
היותה של התועלתנות תיאוריה הצטברותית מהווה את התנגדות המפתח לתיאוריה זו. דודתי בי (Bea) היא אישה מבוגרת, עצלה, רגזנית ומרת-נפש, אולם בריאה מבחינה גופנית. היא מעדיפה להמשיך לחיות. היא גם דיי עשירה. אוכל לעשות הון אם אמצא דרך לשים את ידיי על כספה, כסף שהיא מתכוונת לתת לי בכל מקרה לאחר מותה, אך מסרבת לתת לי אותו עכשיו. על-מנת להימנע מנגיסה עצומה של מס, אני מתכנן לתרום סכום נכבד מרווחיי לבית-חולים מקומי לילדים. המון ילדים יצאו מורווחים מנדיבותי, ושמחה רבה תוענק להוריהם, קרוביהם וחבריהם. אם לא אקבל את הכסף דיי בקרוב, כל השאיפות הללו יסתיימו בלא כלום. הזדמנות של פעם בחיים לעשות קופה רצינית תיעלם. מדוע, אם כן, לא להרוג את דודתי בי?
אה, כמובן, אני עלול להיתפס. אבל אני לא טיפש, וחוץ מזה, ניתן לסמוך על הרופא שלה שישתף פעולה (יש לו עניין באותה השקעה ובמקרה גם יש ברשותי מידע על עברו המפוקפק). המעשה ניתן לביצוע … במקצועיות, אם יש צורך לומר. הסיכוי להיתפס הוא קטן מאד. אשר לכך שמצפוני יתמלא אשמה, ובכן, אני ברנש רב-תושייה ואתנחם דיי והותר מלהתבונן בשמחה ובבריאות שהענקתי לכל-כך הרבה אחרים.
נאמר ודודתי בי נהרגת ושאר העלילה התרחשה כמתוכנן. האם עשיתי משהו רע? משהו לא מוסרי? פלוני יחשוב שכן. לא על-פי התועלתנות. כיוון שמה שעשיתי הביא לידי האיזון הטוב ביותר בין סך-כל שביעות הרצון והאכזבה עבור כל אלו שהושפעו מהתוצאה, פעולתי אינה לא צודקת. אכן, בהריגת דודה בי, הרופא ואני עשינו את הנדרש על-פי חובתנו.
טיעון זהה יכול לחזור ולהישנות בכל מיני מקרים, ומדגים, פעם אחר פעם, כיצד העמדה התועלתנית מובילה לתוצאות אשר אנשים לא משוחדים רואים בהן כפגומות מבחינה מוסרית. זה לא צודק להרוג את דודתי בי בשם הרצון להביא לידי התוצאות הטובות ביותר עבור אחרים. סוף טוב לא מצדיק שימוש באמצעים רעים. במידה ולא, כל תיאוריה מוסרית מספקת תהייה חייבת להסביר מדוע. תועלתנות נכשלת במובן זה, ולכן, אינה יכולה להיות התיאוריה אותה אנו מחפשים.
מה לעשות? היכן להתחיל מחדש? המקום להתחיל, אני חושב, הוא בהשקפת התועלתן על ערך הפרט – או יותר מדויק, העדר ערך. במקום ממנו הוא בא, נניח שאנחנו מחשיבים שלי ולך, למשל, יש ערך כפרטים – מה שאנחנו מכנים ערך פנימי. לומר שיש לנו ערך שכזה זה לומר שאנחנו משהו יותר, משהו שונה, מאשר רק כלי קיבול. יתר על כן, על-מנת להבטיח שאנחנו לא סוללים את הדרך לעוולות כמו עבדות או אפליה מינית, חובה עלינו להאמין שלכל אלה שיש ערך פנימי, יש אותו במידה שווה, בלי להתחשב במינם, גזעם, דתם, מקום לידתם וכיוצא בזה. באותו אופן, יש להשליך הצידה כלא רלוונטיים גם כשרון או כישורים, אינטליגנציה ועושר, אישיות או פתולוגיה, בין אם מישהו נאהב ומוערץ או שנוא ונתעב. הילד הגאון והילד המפגר, הנסיך והאביון, מנתח המוח וספק הפירות, אמא תרזה ומוכר המכוניות המשומשות עם הכי פחות מצפון – לכולם יש ערך פנימי, לכולם יש אותו במידה שווה, ולכולם יש זכות שווה לקבל יחס של כבוד, לקבל יחס בו לא יורידו אותם למעמד של חפצים, כאילו הם מתקיימים כמשאבים עבור אחרים. הערך שלי כפרט אינו תלוי בתועלת שלי אליך; שלך לא תלוי בתועלת שלך אליי. עבור שנינו, להתייחס לאחר בדרכים אשר נכשלות להראות כבוד לערך הבלתי תלוי של האחר, זה להתנהג באופן לא מוסרי, להפר את זכויות הפרט.
חלק מהמעלות ההגיוניות של השקפה זו – אותה אני מכנה השקפת הזכויות – צריכות להיות ניכרות לעין. שלא כמו קונטרקטריאניזם (בגרסה הגסה), למשל, השקפת הזכויות כופרת עקרונית בסובלנות המוסרית של כל צורות האפליה: גזעית, מינית או חברתית; ושלא כמו תועלתנות, השקפה זו כופרת עקרונית בכך שיש ביכולתנו להצדיק תוצאות טובות על-ידי שימוש באמצעים רעים המפרים את זכויות הפרט – כופרת, למשל, בכך שהריגת דודתי בי יכולה להיות מוסרית לשם השגת תוצאות מועילות עבור אחרים. הריגה שכזו, תהיה להרשות טיפול חסר כבוד בפרט בשם תועלת חברתית, משהו שהשקפת הזכויות – באופן חד משמעי – לא תאפשר לעולם.
השקפת הזכויות, אני מאמין, היא מבחינה הגיונית תיאוריית המוסר שעונה על הדרישות בצורה הטובה ביותר. היא עולה על כל שאר התיאוריות עד לרמה בה היא מאירה ומסבירה את היסודות של חובותינו אחד כלפי השני – תחומה של המוסריות האנושית. בתחשיב זה, הסיבות הטובות ביותר והטיעונים הטובים ביותר הם בצד שלה. כמובן, שאם היה אפשר להראות שרק בני-אדם כלולים בתוך תחומה, אז אדם כמוני, המאמין בזכויות בעלי-חיים, היה מחויב לחפש במקום אחר.
אבל ניתן להראות שנסיונות להגביל את תחומה רק לבני-אדם הם פגומים מבחינה הגיונית. זה נכון, לבעלי-חיים חסרים הרבה מן היכולות בהן בני-אדם מחזיקים. הם אינם יכולים לקרוא, לבצע מתמטיקה גבוהה, לבנות כוננית ספרים או להכין סלט חצילים. עם זאת, גם רבים מבני האדם אינם יכולים, ועדיין, איננו אומרים (וגם לא צריכים לומר) עקב כך שערכם הפנימי פחות, שזכותם לקבל יחס של כבוד פחות משל אחרים. אלו הם קווי הדמיון שבין בני האדם האלה, אשר באופן הכי ברור, הכי לא שנוי במחלוקת, אוחזים בערך שכזה (האנשים שקוראים מאמר זה, למשל), לא ההבדלים, שמשנים יותר מכל. וקו הדמיון הבסיסי שבאמת מכריע הוא זה: אנחנו, כל אחד מאיתנו, סובייקטים החווים את החיים (experiencing subjects of a life), יצורים מודעים בעלי רווחה עצמית החשובה לנו, לא משנה מה התועלת שלנו לאחרים.
אנחנו רוצים ומעדיפים דברים, מאמינים ומרגישים בדברים, זוכרים ומצפים אל דברים. כל אלה מימדים של חיינו, כולל הנאתנו וכאבנו, שמחתנו וסבלנו, שביעות רצוננו ואכזבתנו, קיומנו המתמשך או מותנו בטרם עת – כולם משפיעים על איכות החיים שלנו, כפי שאלו נחוו על-ידנו כפרטים. אותו דבר נכון לגבי בעלי החיים אליהם אנחנו מתייחסים (אלו שנאכלים ונלכדים, למשל), גם עליהם חובה להסתכל כסובייקטים החווים את החיים ובעלי ערך פנימי משל עצמם.
יש כאלו החולקים על הרעיון לפיו לבעלי-חיים יש ערך פנימי. "רק לבני-אדם יש ערך שכזה", הם מצהירים. כיצד ניתן להגן על השקפה צרה שכזו? האם עלינו לומר שרק לבני-אדם יש את האינטליגנציה, האוטונומיה או התבונה הנחוצה? אולם יש המון בני-אדם שנכשלים לענות על סטנדרטים אלו ועדיין הם נתפסים באופן הגיוני כבעלי ערך מעל ומעבר לתועלת שלהם לאחרים. האם עלינו לטעון שרק בני-אדם שייכים למין הנכון, מין ההומו-ספיאנס (המין האנושי)? אבל זו סוגנות בוטה. האם אז יאמר, שכל ורק בני האדם הם בעלי נשמות נצחיות? כי אז ליריבינו יש הרבה עבודה לעשות. אני עצמי פתוח להצעה שיש נשמות נצחיות. אישית, אני מקווה מעומק ליבי שיש לי אחת כזו. אולם לא ארצה לבסס את עמדתי על נושא אתי שנוי במחלוקת על שאלה שנויה במחלוקת עוד יותר, לגבי למי או למה יש נשמה נצחית. זה יהיה לחפור חור עמוק יותר, לא לטפס החוצה ממנו. מבחינה הגיונית, טוב יותר לפתור סוגיות מוסריות מבלי ליצור השערות שנויות במחלוקת נוספות על אלו שנדרשות. השאלה למי יש ערך פנימי היא שאלה שכזו, אחת שנפתרת באופן הגיוני יותר מבלי הצגת הרעיון של נשמות נצחיות מאשר על-ידי השימוש בו.
ובכן, אולי חלק יגידו שלבעלי-חיים יש ערך פנימי מסוים, רק פחות מאשר יש לנו. אם כי שוב, ניתן להראות שנסיונות להגן על השקפה זו נעדרים הצדקה הגיונית. מה יכול להיות הבסיס לכך שלנו יש ערך פנימי רב יותר מאשר לבעלי-חיים? חוסר האינטליגנציה, האוטונומיה או התבונה? רק אם אנחנו מוכנים לקיים את אותה שפיטה במקרה של בני-אדם אשר מפגרים באופן דומה. אולם, זה לא נכון שבני-אדם כאלו – הילד המפגר, למשל, או חולה הנפש – הם בעלי ערך פנימי פחות יותר מאשר לי או לך. אם כן, גם אין אנו יכולים לתמוך באופן הגיוני בהשקפה לפיה בעלי-חיים, מעצם היותם סובייקטים החווים את החיים, הם בעלי ערך פנימי פחות. לכל מי שיש ערך פנימי, יש אותו במידה שווה, בין אם הוא בעל-חיים אנושי ובין אם לאו.

ערך פנימי, אם כן, שייך באופן שווה לאלו שהם סובייקטים החווים את החיים. האם הוא שייך לאחרים – לסלעים ונהרות, עצים וקרחונים, לדוגמה – איננו יודעים. אבל איננו צריכים לדעת, למשל, כמה אנשים כשירים להצביע בבחירות הבאות לנשיאות לפני שאנחנו יכולים לדעת האם אני כשיר. בדומה, איננו צריכים לדעת כמה פרטים הם בעלי ערך פנימי לפני שאנחנו יכולים לדעת שחלקם כאלה. כאשר זה מגיע לטיעון לזכויות בעלי-חיים, אם כן, מה שעלינו לדעת הוא האם בעלי החיים, שבתרבות שלנו נאכלים באופן שגרתי, הם כמונו בהיותם סובייקטים של החיים. ואנחנו יודעים זאת. אנחנו יודעים שהרבה – באופן מדויק יותר, מיליארדים – מבעלי החיים האלה הם סובייקטים של החיים במשמעות שהוסברה, ולכן בעלי ערך פנימי במידה ולנו יש כזה. וכיוון, שעל-מנת להגיע לתיאוריה הטובה ביותר בנוגע לחובותינו אחד כלפי השני, חובה עלינו להכיר בערך הפנימי השווה שלנו כפרטים, הגיון – לא סנטימנטים, לא רגש, הגיון – מאלץ אותנו להכיר בערך הפנימי השווה של בעלי החיים האלה, ובשל כך, בזכותם השווה לקבל יחס של כבוד.
זהו אם כן, באופן כללי, התפיסה והתחושות מאחורי הטיעון לזכויות בעלי-חיים. מרבית הפרטים של הנימוק התומך נעדרים מכאן – ניתן למצוא אותם בספר אותו הזכרתי מוקדם יותר. לפני סגירת המאמר, אני חייב לציין באופן מצומצם יותר ארבע נקודות אחרונות.
הראשונה היא כיצד התיאוריה עליה מושתת הטיעון לזכויות בעל-חיים מראה שהתנועה לזכויות בעלי-חיים היא חלק מן התנועה לזכויות האדם ולא נוגדת אותה. התיאוריה המניחה בהגיון את היסודות לזכויות בעלי החיים גם מניחה את היסודות לזכויות של בני האדם.
שנית, לאחר ששרטטנו בקווים כלליים את השקפת הזכויות, אני עכשיו יכול לומר מדוע ההשלכות שלה לגבי משקים מתועשים ומדע, בין השאר, הן ברורות ובלתי מתפשרות. במקרה של שימוש בבעלי-חיים לצורך מחקר, השקפת הזכויות דוגלת בחיסול שימוש זה באופן מוחלט. חיות מעבדה הן לא כלי הניסוי שלנו. אנחנו לא המלכים שלהם. כיוון שבעלי-חיים אלו, באופן שגרתי ושיטתי, מקבלים יחס כאילו ניתן לצמצם את ערכם לערך התועלת שלהם לאחרים, הם באופן שגרתי ושיטתי מקבלים יחס חסר כבוד, ולכן, באופן שגרתי ושיטתי זכויותיהם מופרות. מצב זה נכון באותה מידה כאשר משתמשים בהם במחקר טריוויאלי, משוכפל, מיותר או לא נבון, ובאותה מידה כאשר משתמשים בהם במחקרים המציגים תקווה גדולה לאנושות.

אנחנו לא יכולים להצדיק פגיעה או הרג של בן-אנוש (דודתי בי, למשל) רק ממיני סיבות אלו, ואנחנו גם לא יכולים לעשות זאת אפילו במקרה של יצור כה "נחות" כחולדת מעבדה. לא רק עידון או צמצום נדרשים כאן, לא רק כלובים גדולים ונקיים יותר, לא רק שימוש רחב יותר בסמים מרדימים או ההימנעות מניתוחים כפולים, לא רק לגרום למערכת להיות יותר נקייה ומסודרת יותר. מה שנדרש זוהי מהפכה מוחלטת. הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות כשזה מגיע לשימוש בבעלי-חיים לצורך מחקר הוא – לא להשתמש בהם. זה המקום בו חובתנו מוטלת, לפי השקפת הזכויות.
באשר למשקי החי המתועשים, השקפת הזכויות לוקחת גישה דומה, של חיסול מוחלט. העוול המוסרי והבסיסי כאן הוא לא שבעלי-חיים מוחזקים בריתוק מלחיץ וסגור או בבידוד, או שהכאב והסבל שלהם, צרכיהם והעדפותיהם נתקלים בהתעלמות או מבוטלים. כל אלה לא מוצדקים כמובן, אך הם לא הבסיס לגרימת העוול. הם סימפטומים ותוצאות של עוול עמוק ושיטתי המתיר לראות את בעלי החיים הללו ולהתייחס אליהם כחסרי ערך עצמאי, כמשאבים בשבילנו – כמשאב שניתן לחדשו. לתת לחיות משק מרחב גדול יותר, סביבה טבעית יותר או שותפים נוספים מבני מינם לא הופך את העוול הבסיסי למוצדק במקרה שלהם. שום דבר פחות מאשר פירוק מוחלט של משקי החי המתועשים יעשה זאת, בדיוק כשם שמסיבות דומות, עליהן לא ארחיב כאן, מוסריות דורשת שום דבר פחות מהסרה מוחלטת של צייד ולכידת בעלי-חיים לשם מסחר או ספורט. ההשלכות של השקפת הזכויות, לפיכך, כפי שכבר אמרתי, הן ברורות ולא מתפשרות.
שתי הנקודות האחרונות שלי הן על פילוסופיה, המקצוע שלי. זו, ברור לחלוטין, לא מהווה תחליף לפעולה פוליטית. המילים שכתבתי כאן ובמקומות אחרים, בעצמם לא משנים דבר. אלו הדברים שאנחנו עושים עם המחשבות שהמילים מביעות – פעולותינו, מעשינו – שמשנים דברים. כל מה שיש בכוחה של הפילוסופיה לעשות – וכל מה שניסיתי אני – הוא לפרוש חזון של המטרות שעל הצרכים שלנו לשאוף אליהן, ומדוע. אולם לא כיצד.
לסיום, אני נזכר בביקורת דקת האבחנה עליי, זו שחובטת בי על היותי מחושב מדי. מצד שני, אני גם נזכר בדמות שחבר אחר הציב לפניי פעם – דמותה של הבלרינה, כביטוי של תשוקה ממושמעת (disciplined passion). שעות ארוכות של זיעה ועבודה קשה, של בדידות ותרגול, של ספק ועייפות: אלו הן דרישות המשמעת של אומנותה. אבל גם התשוקה שם, הדחף העז להצטיין, לדבר דרך גופה, לבצע זאת נכון, לחדור למחשבותינו. זוהי דמותה של הפילוסופיה שאשאיר איתכם, לא "מחושבת מדי" אלא תשוקה ממושמעת. במשמעת ניתן היה להבחין כבר מספיק. באשר לתשוקה: יש פעמים, ואלה לא נדירות, שדמעות זולגות מעיניי כאשר אני רואה, קורא או שומע על מצוקתם הבזויה של בעלי-חיים בידי בני אדם. כאבם, סבלם, בדידותם, חפותם, מותם. כעס. זעם. רחמים. צער. שאט-נפש. כל הבריאה נאנקת אל מול כמות הרוע שאנחנו בני האדם הבאנו על יצורים חסרי אונים ואילמים אלו. זהו ליבנו, לא רק ראשנו, הקורא לסיום כל הדבר הזה, הדורש מאיתנו להתגבר, למענם, על ההרגלים והכוחות שמאחורי הדיכוי השיטתי שלהם. כל התנועות הגדולות, כך נכתב, עוברות שלושה שלבים: לעג, דיון, אימוץ. זהו המימוש של השלב השלישי, אימוץ, שדורש גם את תשוקתנו וגם את משמעתנו, ליבנו וראשנו. גורל בעלי החיים נמצא בידינו. מי ייתן ונמצא ראויים למשימה.

צביעות שוחרי הצדק, הלוקחים חלק יום יום, ארוחה ארוחה, בניצול השיטתי ביותר
מבוסס על פלאייר של קבוצת "מאבק אחד"

זמן קצר לאחר שמרי וולסטונקראפט, מייסדת הפמיניזם המודרני, פרסמה בשנת 1792 את ספרה "אישוש זכויות האישה" (A Vindication of the Rights of Woman) ,הופיע פרסום סאטירי אנונימי שהיום ידוע שנכתב ע"י תומאס טיילור, פילוסוף ידוע מקיימברידג, בשם "אישוש זכויות בעלי-החיים" (A Vindication of the Rights of Brutes) . בפרסום זה ניסה המחבר להפריך את טיעוני וולסטונקראפט וטען כי אם הטיעון התומך בשוויון תקף לגבי נשים- מדוע לא להפעיל אותו כלפי כלבים, חתולים וסוסים?

אנו נוטים לשכוח כי החופש האישי שלנו הושג בעקבות מאבק והקרבה של א/נשים שיצאו כנגד הנורמות החברתיות הדכאניות בסביבתם ופעלו למען עולם צודק וטוב יותר. כיום אנו מדברים על חופש, צדק ושוויון כדברים מובנים מאליהם, זכויות יסוד שצריכות להיות קיימות לכולם. כמובן, אנו מתנגדים גם לכל סוג של ניצול, דיכוי או אפליה על בסיס של דת, גזע, מין או נטייה מינית. כפעילים חברתיים אנחנו יוצאים למחות כאשר מגזרים שונים מנוצלים ומדוכאים במקומות שונים, בתרבויות שונות, באמצעים שונים, על-ידי גופים שונים ובתירוצים שונים. אנחנו מתנגדים להגיון המעמיד רווח כלכלי מעל לכל והקובע כי חירותנו, אושרנו ורווחתנו ראויים ואף מוכרחים לבוא על חשבון חירותם, אושרם ורווחתם של אחרים – בייחוד של אלו השונים ו/או חלשים מאתנו. אנחנו נכתוב מכתבים, נצא לרחובות, נפגין, נצעק ואפילו ניעצר מתוך סולידריות עם אלה המדוכאים.

אי אפשר להתכחש לצביעות שקיימת אצל שוחרי השוויון, הצדק והחופש, המתנגדים באופן גורף לכל סוגי הניצול והדיכוי, אך בו בזמן לוקחים חלק יום יום, ארוחה ארוחה, בניצול השיטתי ביותר, המכוער ביותר, האלים ביותר וההמוני ביותר שידע המין האנושי. עשרות מיליארדי בעלי-חיים נטבחים מדי שנה בעולם בתעשיות המזון כדי לספק לנו "אוכל", שלא רק שהפקתו הייתה כרוכה בעינויי תופת, אלא בסופו של דבר גם סותרת את העקרונות הבסיסיים ביותר של זכויות האדם, שכן תעשיות אלה בזבזניות במשאבי קרקע, מזון, מים ואנרגיה, מנצלות עובדים ומנציחות את בעיית הרעב בעולם. בארצות-הברית למשל, 70% מכלל הגידולים הצמחיים נועדו להאבסת בעלי-חיים וב-1974 הוערך כי לו אזרחי ארצות-הברית היו מפחיתים את צריכת הבשר שלהם ב-10 אחוזים בלבד בשנה, היה הדבר משחרר מספיק דגנים כדי להאכיל 60 מיליון בני-אדם. כיצד מצדיקים אוכלי הבשר את המשך הפגיעה בבעלי-החיים ובבני-האדם בשם העונג שהם חשים כתוצאה מאכילת גופו של בעל-חיים מעונה, שספק אם היו מסוגלים להרוג אותו בדם קר במו ידיהם, בעת שעשרות מיליוני בני-אדם גוועים ברעב?

צביעות זו אינה חדשה. תומס ג'פרסון, לדוגמה, אשר הרבה לדבר במאה ה-18 על צדק וחירות ואף ניסח את מגילת העצמאות האמריקאית האומרת כי "כל בני האדם נולדו שווים", היה בעליהם של עבדים רבים. הוא, וכמותו גם כל האוכלוסייה הלבנה בתקופתו, דיברו על צדק, שוויון וחופש לכל תוך שהם מונעים מבני האדם ממוצא אפריקאי את אותם דברים עצמם. העבדות בוטלה ב-1865, אך עוד לפני 50 שנה בלבד סירבו מדינות דרום ארה"ב לקבל את הכרעת בית המשפט העליון שפסק כי יש לבטל את מדיניות ההפרדה הגזעית בבתי הספר והמשיכו ליישם אותה באוטובוסים, במסעדות, בבתי קולנוע, ובמקומות ציבוריים אחרים. בדרום אפריקה, משטר האפרטהייד הגיע לקצו רק לפני 10 שנים.
כפי שכיום ניצולם של בעלי החיים האחרים ותפיסת "נחיתותם הטבעית "ביחס לבני האדם כמעט שאינם מוטלים בספק, כך היו בעבר מוסד העבדות ותפיסת "נחיתותו הטבעית" של האדם השחור מושרשים כה עמוק בחייהם ותרבותם של הלבנים וכה מובנים מאליהם, עד שאיש לא זיהה את עצם קיום תפיסות אלו כסתירה כלשהי למושגי הצדק, השוויון והחופש המופשטים, שרבים כל כך דיברו ולחמו בשמם באותם זמנים.

פעילי זכויות אדם והציבור בכלל מתייחסים למאבק לזכויות בעלי-החיים כמאבק שולי, משני ונטול הקשר למאבק הכולל לחברה צודקת. טעות זו אינה בגדר טעות חדשה. במאה ה – 19, למשל, עם התהוותה של התנועה הסוציאליסטית, שלטה התפיסה לפיה המאבק לשחרור האישה הינו משני למאבק הפרולטרי. בראשית המאה ה – 20 היו רבים בתנועת העבודה אשר אף טענו כי הקרב על זכות ההצבעה לנשים "רק מפלג את מעמד הפועלים". ארצות הברית העניקה לנשים זכות הצבעה בשנת 1920 (לשחורים בארצות הברית, אגב, ניתנה זכות זו בפועל רק בשנת 1965, למרות שמניעתה הייתה מנוגדת לחוקה במשך כמעט 100 שנים, ובשוויץ קיבלו נשים זכות הצבעה רק ב – 1971). למרבה הצער, נדרשו עשרות שנים – עד לשנות ה – 60 עד שהצליחה התנועה הפמיניסטית לברוח מצילו הגברי של הניתוח המעמדי ולתבוע את מקומה כמרכיב מהותי וראשוני במרכזה של תנועת מחאה. בשנת 1979 אימץ האו"ם את האמנה לביטול כל צורות האפליה נגד נשים, אך מאבק זה לשוויון מלא עדיין נמשך.
אך לא רק אפריקאים ונשים נתקלו בגישה אטומה זו – כל מגזר או נושא שהעלה את ראשו ונראה כדורש להיכלל כשווה בין שווים בסדר-יומה של המחאה החברתית זכה תחילה לקבלת פנים קרירה, אדישה או אף עוינת. בתקופתנו, זוהי התנועה לזכויות בעלי-חיים הנופלת קורבן לצרות-אופקים זו. פעילי ושוחרי זכויות האדם מסרבים להבין כי בכל הנוגע למאבק לזכויות בעלי-החיים, אין מדובר ב"עצות תזונתיות" או בעיסוק ל"אוהבי חיות" , אלא במאבק לצדק, שוויון וחופש העומד על קרקע איתנה לא פחות מן המאבק לזכויות אדם או מכל מאבק אחר לצדק חברתי, כמו זכויות להומואים ולסביות, אימהות חד הוריות, נכים, עובדים זרים ועוד.

הפיכתם של יצורים חיים וחפים מפשע למוצרים מתים ולמכונות, לסחורות ולרכוש, לעבדים ולאסירים, איננה אלא התגלמות נוספת – למעשה האכזרית והעתיקה ביותר – של הנרטיב השולט, של אדישות לגורלו של האחר וזילות החיים – מגמות שפעילי זכויות אדם נאבקים בהן. לאורך ההיסטוריה נאבקו אנשים על זכויותיהם וזכויות חבריהם מתוך עיקרון של אחווה, שוויון, צדק וחופש. הזכויות נועדו להבטיח כי בחברה לא ישרור חוק הג'ונגל, לפיו החזק שורד והחלש מת אלא גם מי שאינו חזק יזכה להגנה. חסר היכולות הטובות ביותר לשרוד אינו נזרק מהחברה אלא להיפך – הוא מקבל סעד וסיוע ומוכר ע"י החברה כמי שמתוקף היותו חלש יותר חלה עלינו החובה לעזור לו. העובדה שבעלי חיים אחרים נראים אחרת, מתקשרים אחרת ומתנהגים אחרת מאתנו אינה מצדיקה אורח חיים המנצל ורומס אותם בכל צורה אפשרית (בוודאי שלא בקני-המידה המתועשים, הממוסדים ונטולי הביסוס ההשרדותי של ימינו). בדיוק כשם שהבדלים פיזיים, ביולוגיים או תרבותיים אינם הכשר לניצול אוכלוסיות אחרות. השאלה המהותית, כפי שניסח זאת הוגה הדעות האנגלי ג'רמי בנת'ם, אינה: "האם הם מסוגלים לשקול בדעתם?" או "האם הם מסוגלים לדבר? , אלא "האם הם מסוגלים לסבול?"
לאמץ אורח חיים לא פוגעני זוהי אינה בחירה, אלא חובתו של כל אדם המאמין בערכים של צדק, שוויון וחופש. ישנם דברים רבים שכל הפעילים לזכויות בעלי-חיים וזכויות אדם יכולים לעשות, או להימנע מלעשות, על מנת לצמצם את סבלם של בני-האדם ובעלי-החיים המנוצלים והמדוכאים, מבלי שיידרשו מהם זמן או מאמץ נוספים. עזרה לבעלי-החיים לאו דווקא חייבת להתבטא בהקדשת כל זמן הפעילות למענם, אל-אף שזו ללא ספק מטרה ראויה. הימנעות מניצול בעלי-החיים יכולה להיעשות פשוט ע"י מעבר לתזונה צמחונית (ואפילו טבעונית) שהיא אף ידידותית יותר לסביבה ובריאה יותר ואינה דורשת מהפעילים לחלק את זמנם בין הפעילויות השונות, או לוותר על פעילות חשובה לתיקון עולם ולצדק חברתי. הדבר נכון גם לגבי פעילי זכויות בעלי-החיים, הרואים את מאבקם כהרחבה של המעגל המוסרי העומד מאחורי המאבק לזכויות האדם, והחוליה האחרונה של המאבק לצדק חברתי.

בעלי החיים שהאדם מנצל היו ונשארו המעמד המדוכא ביותר; מעמד שאינו יכול לזעוק את זעקתו בשפתנו, מעמד שכולנו, מהפכנים כשמרנים ועשירים כעניים, שותפים פעילים בדיכויו מדי יום, מדי ארוחה ומדי רכישה.
עתידם נמצא בידינו!

חייהם של בעלי החיים חשובים להם באותה מידה שחיינו חשובים לנו. אנו חייבים לעמוד לצידם ולהתנגד למסחר בהם, כמו שאנשים טובים בתקופות אחרות עמדו והתנגדו לסחר בעבדים. העבדות לא נכחדה. למרות שחוקים אוסרים עליה, היא קיימת.

למרות שהנאורות מגנה אותה, היא שורדת.
למרות שהרחמנות משמיצה אותה, היא משגשגת.
אולם פניה השתנו.
האכזריות שבהכאה, כוויה ועשיית לינץ' ממשיכה היום בדיוק כמו בעבר – השוני היחיד הוא הקורבנות.

מי לא יסכים לכך שהעבדות שגויה?
אך כאשר אני מסביר שאני מתכוון לבעלי חיים עבדים, אשר סובלים מהכאות ומאולצים להופיע בקרקסים, דחוסים בתוך כלובי סוללה כדי לייצר אוכל זול או מעונים באופן שיטתי במעבדות, אנשים מהססים.
זה תמיד קשה להסתכל על העוולות של ימינו ולדמיין אותן דרך העיניים הביקורתיות של הדורות הבאים, בדיוק כמו שאלו שמכרו מאות אלפי עבדי בני-אדם במעלה נהר התמזה לפני מאתיים שנה, סביר להניח לא יכלו לדמיין איך יסתכלו היום על תעשיית העבדות של אז.
נהייתי מעורב עם פרויקט שחרור בעלי החיים של פטה- אשר אני עוזר להשיקו בלונדון והמתעתד לסייר בערים ואוניברסיטאות בכל אנגליה, בגלל הדרך הברורה בה הוא מצביע על החוויות הדומות שעוברים כל אלו שנמצאים תחת דיכוי, בני-אדם ובעלי-חיים.
התערוכה עושה הקבלה בין דימויים של התאכזרות אשר רוב בני האדם רואים היום כלא הוגנים, כגון: עבדות, עריפת ראשים, טבח ופיטום בכפייה- עם דימויים בהם ישנה בדיוק אותה צורת התאכזרות הנגרמת למיליארדי בעלי-חיים לשם אוכל, ביגוד, ניסויים ובידור.

האם דורות העתיד יסתכלו על דורנו שלנו עם אותה בושה וזוועה אשר אנו מרגישים כאשר אנו קוראים על ספינות עמוסות עבדים?
דרך המחשבה אשר נתנה לזוועות אשר התרחשו בבני אדם בעבר לגיטימציה, היא אותה אחת אשר נותנת להתעללות בבעלי חיים זכות קיום היום.
ההבדל היחידי הוא שהקורבנות בימינו- אשר מנוצלים ועוברים מסכות עינויים בגלל שהם "שונים" וחסרי אונים- משתייכים לזן אחר.
היום, מיליארדי בעלי חיים נטבחים, עוברים ניסויים פולשניים, נורים, מורעלים, מוכים, נכבלים בשלשלאות, מוטבעים במים ומבותרים.
זה קורה בצורה שגרתית למרות היכולת שלנו לבחור באלטרנטיבות הומניות, ואפילו למרות שהוכחות מדעיות ושכל ישר מראים לנו שלבעלי חיים יש את היכולת לחשוב ולהרגיש כאב, אהבה, שמחה, אימה ורגשות אחרים.
זה קורה בגלל שבעלי החיים חסרי יכולת לעצור אותנו.
כל בעלי החיים עשויים בשר, דם ועצמות- כולל אותנו, בעל החיים האנושי.
לכל בעלי החיים יש את אותם 5 חושים, כולם זקוקים למשפחתם, כולם יוצרים חברויות, לכולם יש אישיות אינדיבידואלית וכולם לא רוצים למות.
בעלי חיים אחרים הם יותר דומים לבני אדם, מאשר שונים מהם.

בדיוק כמו שזה תמיד לא נכון לדכא ולהתעלל בבני אדם חלשים ומעוטי יכולת, כך זה לעולם לא יהיה נכון לדכא ולהתעלל בבעלי חיים.
היות והקורבנות של העריצות בימינו, לא יכולים לדבר בשפתנו לשם הגנתם, זוהי למעשה אחריותם של אנשים בעלי עקרונות לדבר בשבילם.
חייהם של בעלי החיים חשובים להם באותה מידה שחיינו חשובים לנו.
אנו חייבים לעמוד לצידם ולהתנגד למסחר בהם, כמו שאנשים טובים בתקופות אחרות התנגדו ואף סיכנו את חייהם בשביל להגן על ילדים במפעלים נצלניים, על זכותם של הנשים להצביע, ונלחמו נגד השמדה של קבוצות שלמות של בני אדם ומעשי אלימות אחרים.

עברו 200 שנים מאז הפרלמנט אסר על סחר בעבדים.
הגיע הזמן שהגישה הנאורה תתרחב ותתייחס לעוד קורבנות של ניצול.
בכל יום יש לנו אינספור אפשרויות- ממה שאנו אוכלים, למה שאנו לובשים- לבחור האם לתמוך או להתנגד לאי- צדק.
בואו נבחר לא להיות חלק מאכזריות, אלימות ושעבוד- בכל צורותיה.

מדי יום נרצחים בארץ כמיליון בעלי-חיים בתעשיות המזון. במקום ליטוף וחמלה בעלי-חיים אלו נמצאים בתנאים קשים של צפיפות כה גדולה עד שקשה להם לזוז, מעוותים גנטית, כולאים אותם בכלובים צפופים, סובלים מקור וחום קיצוניים בלי יכולת למצוא מחסה, מתבוססים בשתן ובצואה של עצמם, חוטפים מכות ובעיטות, מחשמלים אותם, מובילים אותם בתנאים קשים ובסוף חייהם הנוראיים לוקחים אותם לבית המטבחיים בו חותכים את גרונם.

"למה אדם מצפה שתפילתו לרחמים תענה מלמעלה כאשר אינו מגלה שום רחמים כלפי אלו שלמטה?" – פייר טראובצקוי

חשבו על בעל חיים שאתם אוהבים. כל בעל חיים. זה יכול להיות הכלב או החתול שלכם, הצ'ינצ'ילה של השכנה או סתם חיה שפגשתם פעם אחת, לצורך העניין זו גם יכול להיות הכלבה לאסי או הלוויתן וילי. זכרו שאכפת לכם מבעל החיים הזה ושאתם אוהבים אותו ולא הייתם מוכנים שיאונה לו כל רע, שבעל החיים הזה הוא חבר ולא יצור נחות.

עכשיו נסו להבין מה מביא מאות מליוני אנשים ברחבי העולם לשנות את תזונתם, לצאת לרחוב עם שלטים ודוכנים, ולהאבק יום יום בנסיון להגן על בעלי החיים. האם יכול להיות שהכח המניע מאחורי אותם אנשים הוא פשוט ההבנה שכל בעלי החיים, ולא רק אלו שנזכרתם בהם לפני דקה, זכאים ליחס של אהבה וחמלה מצדנו, לחופש ולא להתעללות או לשחיטה?

"רחוק מהעין, רחוק מהלב" אומרת הקלישאה הישנה, אך חשוב לזכור שרמת הסבל שנגרמת לבעל חיים לא נהיית קטנה ככל שהוא רחוק מליבנו.

בעולם יש קבוצות רבות של בני אדם ובעלי- חיים, כל קבוצה מאופיינת במספר קריטריונים שמפרידים אותה מקבוצות אחרות, כל פרט טוב יותר בדברים מסויימים ופחות טוב באחרים. בני אדם אמנם חכמים יותר, אף בעל חיים עוד לא בנה חללית או גורד שחקים, אבל איש מאתנו לא יוכל לרוץ כמו צ'יטה, לעוף כמו ציפור או לשמוע דרך כפות הרגליים כמו פיל. בכל פעם שקבוצה מדכאת רוצה להצדיק או לתרץ את הדיכוי שהיא מפעילה, ממציאים המדכאים היררכיה בעולם, שמחלקת את העולם ל"עליונים" ול"נחותים", הדירוג נעשה, כמובן, כך שעליונות נקבעת על- פי אותם הדברים שבהם הקבוצה המדכאת טובה יותר, ומשום מה מי שעושה דירוגים כאלה תמיד מוצא עצמו בראש הרשימה, עליון על כולם. קל נורא לחשוב שאנחנו הגזע העליון בעולם הזה, ושכולם צריכים להשתחוות בפנינו ולשרת אותנו, הרבה פחות קל לזכור שגם האחר הוא מישהו, שגם לו יש רצונות ושגם לו מגיעות זכויות.

"המוסר שלנו לא נבדק כשהוא תואם את החינוך והתרבות שלנו, אלא כאשר הוא סותר אותם." – מהאטמה גנדי

כשאני אומר "זכויות בעלי חיים", אני מתכוון להבנה העמוקה שבני אדם לא עליונים על בעלי חיים, כשם שאדם הלבן לא עליון על השחור ושהגבר לא עליון על האשה. כל בעל חיים הוא אינדיבידואל שמגיעה לו הזכות לחיים, ולחיים חופשיים ונטולי סבל. בעלי החיים קיימים בעולם מסיבותיהם שלהם ולמטרותיהם שלהם, לא בשבילנו ולא לשימושנו. בעלי החיים לא נוצרו כדי לשרת את בני האדם כשם שהשחורים לא נוצרו כדי להיות עבדים ללבנים (ורבים הצדיקו בעבר בטענה זו לגבי סיבת קיומם של השחורים את העבדות).

במונח "זכויות בעלי-חיים" אין הכוונה לשוויון, כגון הזכות להצביע או לרכוש השכלה – פשוט משום שלבעלי החיים לא מותאמים לכך, כשם שלתינוק בן שנה לא ניתן זכות להצביע. הכוונה היא לשוויון בהתחשבות, ומשמעותו היא לאפשר לכל פרט לממש את אושרו וצרכיו האישיים והחברתיים, על-פי נקודת הראות, הבחירה והזהות הייחודיים לו.

יש שיתרצו את הפגיעה בבעלי- החיים ב"חוק הג'ונגל" או ב"שרשרת המזון", אבל למען האמת יש לאמר שיצרנו חברה אנושית שלמה, מבתי המשפט ועד בתי התמחוי, כדי להמנע מחוק הג'ונגל האכזרי, שבו החזק יכול לפגוע כרצונו בחלש ובחסר- ההגנה.

בטבע אין זה נדיר או מיוחד שבעל חיים אחד ירצח או יאנוס את שכנו בגלל דבר של מה- בכך, ועם זאת לפני כשנה השתגעה כל המדינה במרדף אחרי אנס נמלט אחד. דמיינו שאותו אדם נוראי, או כל אנס או רוצח אחר, יעמוד בפני שופט ויגיד "נכון, אני אנסתי או רצחתי, אבל אין בזה כל רע, הרי האריה עושה זאת בטבע." כולנו נאמר אז שחוק הג'ונגל הוא לא רלוונטי, ושיש להגן על חלשים ולא לדרוס את זכויותיהם. ואיך נוכל להשתמש באותו חוק הג'ונגל כדי להצדיק את הפגיעה הנוראית בבעלי- החיים?

"כל מה שנדרש לרוע בכדי לנצח הוא אנשים טובים שאינם עושים דבר." – אדמונד ברק

בדיקת מציאות

אחרי שהסברנו קצת את הרעיון מאחורי זכויות בעלי- החיים, בואו נבדוק מה קורה במציאות.

בעלי-החיים הם הקבוצה המדוכאת הגדולה ביותר על פני כדור-הארץ, וזו שהדיכוי שלה הוא האלים, השיטתי והרחב ביותר, וזה שמגיע לדרגות הקיצוניות ביותר של אכזריות.

בימינו בעלי החיים לא זוכים למעמד של יצורים חיים שמסוגלים לחוש סבל וראויים לחיים חופשיים. בעלי החיים זוכים למעמד של רכוש, שכל מי שרכוש זה בבעלותו יכול להתעלל בו, לפגוע בו או להשמידו ככל שיחפוץ.

גם בעשר כתבות לא אוכל לתאר את כל מסכת הסבל הנוראית שעוברים בעלי- החיים בתעשיות המזון מהחי, וגם מה שאוכל לתאר במילים לא יוכל לתאר את הסבל הנוראי ואת המידה העצומה של הרשע שקיים בתעשיות המוות הללו, או את סבלם הנורא של בעלי החיים שנולדים, חיים את כל חייהם הקצרים והאומללים ולבסוף גם נרצחים בתעשיות אלו. מה יאמר לכם המספר אם אספר לכם שכמיליון בעלי חיים נרצחים בישראל כל יום? כשלוש מאות מיליון בשנה? כמאה מיליארד בעולם כל שנה?

"השאלה כלל אינה 'האם הם מסוגלים לשקול בדעתם?' או 'האם הם מסוגלים לדבר?' אלא 'האם הם מסוגלים לסבול?'" – ג'רמי בנת'ם

נסעתם פעם בכביש ראשי וראיתם את המשאיות המובילות בעלי חיים אל מותם? הייתם מאמינים שמיליון תרנגולות מתות כל שנה בישראל רק בהובלה בדרכים?

המציאות הנוראית היא שבמקום ליטוף ואהבה זוכים בעלי החיים בתעשיות לתנאי חיים מזעזעים הכוללים כלאיה בכלובים צרים כל- כך שאין באפשרותם אפילו לצעוד צעד אחד או לעמוד זקוף, שהם כלואים בתוך הצרכים שלהם שאיש לא טורח לנקות, שהם מורעבים, מוכים, מחושמלים, סובלים מקור ומחום קיצוניים, שהם מעוותים גנטית כדי שהאיזורים ה"כלכליים" של הגוף שלהם יהיו מטופחים בעוד שהלב ומערכת השלד לא יכולים לעמוד במשקל, שאיבריהם (מקורים, עטינים, קרניים) נכרתים ללא הרדמה ושלאלה שישרדו את מסכת ההתעללויות (רבים לא עומדים בה ומתים לפני הגיעם לבית המטבחיים) מחכה רק סכינו של שוחט אכזרי שרואה בהם רק עוד חתיכת בשר (ורשימת ההתעללויות והפרות הזכויות עוד ארוכה).

כבר זמן רב אני עוסק בהסברה לזכויות בעלי-חיים, ועוד לא מצאתי שום דרך לגרום לאנשים באמת להבין שכל זה בידיהם, שכל ההתעללות הזאת נעשית בשמנו, שהסטייק והפרה הם אותו הדבר, שרוב אלו שמענים ורוצחים את בעלי החיים, ופושעים נגדם את הפשעים הנוראיים האלו לא עושים זאת כי הם שונאים את בעלי החיים או כי הם אוהבים להתעלל בהם, אלא כי מאחורי כל זה יש יד מממנת, שנותנת את החיים לתעשיות המוות הללו, זו ידנו שלנו, של הצרכנים.

כדי לחסוך חיים שלמים של סבל ומוות אכזרי, כל שנדרש הוא הזזת היד אל מדף המוצרים מהצומח. הבחירה בצמחונות היא בחירה מוסרית המשותפת לכחצי מיליון ישראלים, ולעוד מאות מיליונים ברחבי העולם. מעבר לתזונה צמחית הוא ההיבט המעשי ביותר של שינוי ראייתנו את בעלי-החיים כמשאבים בידי האדם, והוא חלק בסיסי במגמה העולמית להתעוררות מהאדישות לסבלם והכרה בזכותם לחיות חיים חופשיים מניצול.