תחקיר: רונן בר (עמותת אנונימוס) ועמותת תנו לחיות חיות. (2014)

פרים ופרות נכלאים במפטמה כארבעה חודשים לפני שחיטתם. סגרים אוטומטיים מקבעים את ראשיהם מעל האבוס במשך שעות ארוכות. סבל רב נגרם לעגלים בעת חיתוך הקרניים וסימון מספר הזיהוי. הסירוס גורם לפר להלם ולכאב עז: פותחים בסכין את שק האשכים ומושכים כל אשך בנפרד, עד שקורעים את צינורית הזרע. צריבת המספר נעשית על עור מגולח וחשוף באמצעות ברזל לוהט או באמצעות כוויית קור. בני-הבקר נגררים למקום הסימון בנזם המוחדר לבשר שבין נחיריהם.

עשרות אלפי עגלים מיובאים לישראל מאוסטרליה מדי שנה באוניות, שעליהן שוהים העגלים כשלושה שבועות. בתום המסע, נפרקים העגלים בנמל עקבה בירדן ומובלים במשאיות לישראל. רבים מעגלים אלה מגיעים לנמלים פצועים, חולים, סובלים מהתייבשות וממכות חום ואף מתים.
הפרים המגיעים לשחיטה מריחים את הדם ושומעים את הזעקות של חבריהם. התנגדותם נתקלת במקלות, בשוקים חשמליים, במוטות ברזל ובבעיטות. בישראל נשחטים בעלי-חיים בהכרה מלאה, כשהן תלויים במהופך. בעל-החיים, שלעתים פרקיו נקעו ממקומם מתפתל מכאב ומאימה עד כי השוחטים אוחזים בצווארו או תופסים את נחיריו במלקחיים על מנת לשסף את גרונו.

פרה – ככל יונק ממין נקבה – מפיקה חלב רק לאחר המלטה. לאחר ההמלטה נלקח העגל מאמו – הזכרים ישמשו בתעשיית הבשר והנקבות בתעשיית החלב. ההפרדה בין העגל לאמו היא חוויה קשה לעגל היונק, וגם האם עשויה לבטא את מצוקתה באמצעות קריאות וגעיות במשך ימים לאחר שהוולד נלקח ממנה.
באמצעות "השבחה" הגדילו החקלאים את כמות החלב היומית הנשאבת מגופה של פרה לכ-30 ליטרים
ויותר, בעוד שלפני עשורים ספורים שאבו מגופה של פרה לא יותר משמונה ליטרים חלב ביום. גופה של הפרה לא הותאם לשינוי, דבר המתבטא במחלות רבות, נכויות וכאבים. הלחץ העצום על העטין גורם לקריעת כלי-דם. כשגידי התלייה של העטין מתרפים – העטין צונח, הפטמות מזדהמות, ובצקות ודלקות עטינים מתפתחות במהירות. פטמות "מיותרות" עשויות להחריף תופעות אלו, ולכן הן נכרתות באמצעות מספריים חדים, ללא משככי כאבים.

אף על פי שתוחלת חייה הטבעית של הפרה עולה על 20 שנה, פרות במשקים מודרניים נשחטות בגיל שלוש עד שש שנים. פרות רבות מתמוטטות קודם להבאתן לשחיטה מאפיסת כוחות, וכדי לפנותן גוררים אותן על הקרקע כשהן קשורות בשרשרת, או דוחפים אותן על-ידי מלגזה. התוצאות: פציעות וחבלות חמורות, קרעים ברצועות ושבירת עצמות.

לאחר בקיעתם, האפרוחים מושלכים למבנים סגורים ונטולי חלונות. אפרוחים אלה מעוותים מבחינה גנטית, בעקבות "טיפוח", שנועד לגרום להם לגדול פי כמה מקצב הגידול הטבעי. הגדילה מואצת גם בעזרת תרופות, מזון מרוכז ותאורה באור חזק, המונעת מהם שינה ומגבירה את האכילה. ה"טיפוח" הגנטי עיוות את הפרופורציות בין חלקי הגוף: איברים "מסחריים" (שרירים וחזה) נופחו, בעוד שאיברים "מיותרים" (עצמות ורגליים) צומקו. כתוצאה מכך אין העופות יכולים לשאת את משקל גופם, ו-90% מהם סובלים מנכויות ועיוותים
מכאיבים ברגליהם. גם הלב והריאות קטנים מדי ולא מצליחים לספק חמצן לתאי השריר המתפתחים במהירות.

העופות מתבוססים בהפרשותיהם כל חייהם. אדי אמוניה המצטברים בלול מקשים על הנשימה, ובחורף הם אף גורמים פגיעות בעור ועיוורון. העופות מגרדים את עיניהם בכנפיהם ומשמיעים צווחות כאב. פצעי-לחץ, כיבים וכוויות ברגליים נובעים מן הרביצה הממושכת על המצע המרקיב. עם גדילתם עולה הצפיפות בלולים, והם נאלצים לדרוך זה על זה כדי להגיע למזון ולמי השתייה. הצפיפות, המחנק, החום הכבד והרעש מחריש האוזניים גורמים לעופות עצבנות רבה, ועקב כך הם תוקפים זה את זה וגורמים ל"קרחות-גב" ולפציעות, המוסיפות לכאבים ולמצוקה.
הובלת עופות לשחיטה מתחילה בתפיסתם ברגליהם וראשיהם כלפי מטה, מספר עופות בכל יד, ודחיסתם לכלובים צפופים. נקעים ושברים ברגליים ובכנפיים, צמא ומחנק הם רק חלק מהפגיעות הנגרמות בהעמסה ובהובלה. במשחטה חותך השוחט בצוואר העוף, ומטיל אותו לדמם ולפרכס בתוך כלי או תלוי ברגליו ממסוע. עופות גוססים בהכרה מספר דקות לאחר שחיטתם, בשל זרימת דם למוח מכלי-דם היקפיים.

לאחר הבקיעה עוברים האפרוחים מיון: את הזכרים, שלא יטילו ביצים ושלא משתלם כלכלית לגדלם לבשר, משמידים. כ-7,500 אפרוחים מחושמלים, נחנקים או נגרסים למוות מידי יום בישראל. את הנקבות כולאים בכלובי מתכת צרים, שבהם אין הן יכולות אפילו למתוח את כנפיהן.

רצפת הכלוב היא רשת אלכסונית, הגורמת לתרנגולות לפציעות, לעיוותים ברגליים ולמצוקה במשך כל ימי חייהן. בתנאי כליאה קשים אלה מפתחות התרנגולות תוקפנות, וכדי למנוע ניקור הדדי חותכים הלולנים את מקוריהן. החיתוך נעשה באמצעות להב מתכת לוהט, והוא מכאיב וטראומטי, כי רקמת המקור מכילה תאי עצב. כאשר תפוקת הביצים יורדת, גורמים הלולנים תקופת הטלה שנייה באמצעות תהליך, הכרוך במניעה מוחלטת של מזון ומים ובהחשכת הלול במשך כעשרה ימים. במשך חודש נוסף מוחזקות התרנגולות בתנאי רעב קשים. התרנגולות החלשות מתות מכך, אך הדבר רצוי ללולנים, משום שתפוקתן של אלו נמוכה ממילא.
ביצים המשווקות כ"ביצי חופש" מגיעות ממשקים שבהם התרנגולות אמנם אינן כלואות בכלובים מאוד קטנים, אך הן כלואות בתוך ביתן סגור, לעיתים עם אפשרות יציאה לחצר. פגיעות כגון רצח האפרוחים הזכרים, חיתוך המקורים, תקיפות הדדיות, הטלה מואצת ורצח התרנגולות כאשר תפוקתן פוחתת, קורות גם כאן.

בכל רגע נתון מצויים בישראל כ-80,000 חזירים במשקים מתועשים. החזירים גדלים בצפיפות קיצונית במכלאות שבהן מצופפים עשרים עד שלושים חזירים. אמנון אוסובלנסקי, ממגדלי החזירים הגדולים בישראל, מסביר: "נהוג לכלוא את החזירים בתאים קטנים, שמגבילים את תנועתם. הכוונה היא שלא יפתחו שרירים, המקשים את הבשר".

במתקני הכליאה השונים הופכים החזירים לתוקפניים ולאלימים ביותר עקב הצפיפות והמחסור בגירויים. הפתרון הנהוג במרבית החזיריות הוא חיתוך הזנב ללא משככי כאבים המתבצע בינקות. נהוג גם לחתוך את השיניים. הסירוס נועד למנוע ריח לוואי המאפיין בשר של חזירים זכרים מעל גיל מסוים. הוא מתבצע ללא הרדמה או אלחוש: פותחים בסכין את שק האשכים ומושכים כל אשך בנפרד עד שקורעים את צינורית הזרע שאליו הוא מחובר.
רצפת עשויה בטון או רשת מקלה על הניקוי, אולם גורמת בעיות יציבה ועיוותים ברגלי החזירים. מגדל חזירים אמריקאי אחד הגיב על הטענה כנגד הבחירה בסוג זה של רצפה בכתב עת חקלאי: "לא משלמים לנו פה עבור יצירת בעלי-חיים עם יציבה טובה. משלמים לנו לפי המשקל".
שיא של אכזריות מהווים מתקני ההריון וההנקה, נגדם מתנהל מאבק נרחב בחו"ל (הזוכה בימים אלה להצלחות ראשונות בפרלמנט האירופי ובפלורידה). מגדלי החזירים חוששים שבשל הצפיפות הגדולה תמעך האם את החזירונים בעת ההנקה. ההגיון מכתיב שצריך, אם כך, לתת להן יותר מקום, אולם התעשייה בוחרת בפתרון אחר: לא לתת להן מקום כלל. משך כל ארבעת חודשי ההיריון נכלאת החזירה בתא צר ממדים, שבו אין היא יכולה אלא לנוע צעד אחד אחורה וקדימה. אולם אפילו פעילות מינימלית זו לא מתאפשרת לה בעת חודשי ההנקה. החזירה מקובעת למקומה בשכיבה כשאת גופה מוחצים משני הצדדים מתקני מתכת דמויי צלעות בית-חזה. פעילים לזכויות בעלי-חיים תיעדו במצלמה נסתרת בחזירייה בלהב מספר מקרים שבהם המחיצה הייתה כה חזקה, עד כי החזירה לא הצליחה אפילו להתהפך ולקום על רגליה.

סקירה כללית של תעשיות הבשר.

ישראלי אוכל כ-2,000 דגים במהלך חייו, אך למעשה אחראי להרג דגים בשיעור של פי שניים לפחות, שכן על כל דג שמשווק לצרכנים מת דג אחד "לא כלכלי". דגים נידוגים בים, בנחלים ובאגמים או מגודלים בבריכות דגים או בכלובים במקווי מים טבעיים. כל השיטות הן תעשיות אכזריות כלפי דגים והרסניות ביותר לסביבה. גם במאבק זה עלינו להתייצב לצד אלו שקולם אינו נשמע.

עדויות רבות מוכיחות כי גם דגים חשים כאב: מערכת העצבים שלהם דומה לזו של בעלי חוליות אחרים (ובכללם האדם), גופם משחרר חומרים משככי כאבים (כגון אנקפלין ואנדורפין) כשנפגעות בו רקמות, וגם התנהגותם מעידה על חישת כאב. מעל מיליון דגים חווים גסיסה ממושכת בדיג חכות מדי שנה מול חופי ישראל. קרס החכה ננעץ בלוע הדג, או נבלע בקיבתו ופוצע את קרביו. דיג רשתות גורם לאיבוד קשקשים ולפציעות. דג המועלה אל פני המים מעומק רב – זימיו מדממים וגופו תופח: הפחתת הלחץ הפתאומית גורמת להתפשטות גז הכלוא בגופו, ותפיחת הגוף מלווה בכאב חריף. דגים הגדלים בבריכות דגים סובלים מצפיפות אדירה: פי 17,500 מבאגמים טבעיים.
נפח המים לדג הוא פחות משניים-שלושה בקבוקי שתייה. בתנאים אלה סובלים הדגים מחנק, מדלקות בעור, מפצעים פתוחים, מהרס הזימים ומטפילים. מזהמים המצטברים בבריכות (חומרי הדברה, כלור, אמוניה וכו') גורמים פגיעות בעיני הדגים, צריבה ממושכת ועיוורון. דגים המנסים להימלט מכלובים המוחזקים בים נתקלים בגדר המרושתת וגופם מתכסה שריטות ושטפי-דם תת-עוריים. הטלת ביצים על-ידי נקבות הדגים מזורזת על-ידי שיטות כפייה, הכוללות הרעבה, הזרקת הורמונים, ו"סחיטת הביצים", הגורמת מצוקה, שפשופים, פציעות ושטפי-דם פנימיים.